שד"ל על שמות · פרק 22 · פסוק 2

אם זרחה השמש עליו: אם בעוד שהיה חותר (אחר שהתחיל בלילה) זרחה השמש, אסור להרגו, ולקחת הגנבה מידו בחזקה ובמכת אכזרי שיש בה סכנה, כי אז אפשר להעמיד עליו עדים ולהביאו לבית דין, ואז שלם ישלם, ואם אין לן לשלם, ימכרוהו בעבור גנבתו; ולפי זה תרגם אנקלוס אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, פירש אמתת הענין, כי לכך הותר לבעל הבית להרוג החותר, מפני שאינו מוצא עדים, אך אם הוא בזמן ובמקום שעין בני אדם שולטת בו לראותו ויוכל להעמיד עליו עדים, אין ליחיד לעשות משפטו בידו בזולת הכרח עצום, כי לכך נוסדו בתי דינים, ולפי זה אף אם הוא ביום, אלא שאין שם אדם, רשאי בעל הבית להמיתו וכן הוא במכילתא, וכן פסק הרמב"ם (הל' גנבה פ' ט') ואין כן דעת הראב"ד ורבניו חננאל (הביאו בעל מגיד משנה שם); ורז"ל דרשו בזה אם ברור לך הדבר כשמש שאינו בא על עסקי נפשות (ע' רש"י וסנהדרין ע"ב), ומשפט אמת הוא, רק איננו פשט הכתוב רק אסמכתא.

שלם ישלם: הגנב הנמלט והגנבה בידו, ובעל הבית והעדים רואים אותו, ישלם; לפיכך אסור להרגו וההורגו חייב עליו. וכן מתורגם בתרגום ירושלמי המיוחס ליונתן בן עוזיאל ואין ישתזיב מידיה.