שד"ל על שמות · פרק 8 · פסוק 22

כי תועבת מצרים נזבח: אמר ר' ישועה (הביאו ראב"ע) כי משה כתב כן לגֶנוּת ע"ז, אבל לפרעה אמר אלהי מצרים, וכן נראה דעת רש"י בפירוש ראשון, ורש"י בפירוש שני וראז' פירשו מה שזביחתו תועבה למצרים; ונ"ל כי תועבה כמו קדש וחרס, וכמו sacer בלשון רומי, ענינם דבר מופרש, שאסור להשתמש בו. ואחרי ימים ושנים מצאתי כי בלשון מצרי uab גם ethuab מורים טהרה וקדושה, וכן suab וגם tubo ענינם purificare, ונ"ל כי שרש תעב הוא מעיקרו לשון מצרי וענינו טהרה וקדושה, והעברים השתמשו בו להורות על ההפך, וכן הארמים אמרו סאב להורות על הטומאה, תחת כי suab היה מורה בלשון מצרי טהרה, ועיין דקדוקי סימן 258.

הן נזבח: כמו הֲנזבח ע' למעלה ד' א'.

ולא יסקלונו: עדיין בימי יובינאליס היו המצרים עושים מריבה אלו עם אלו בימי חגיהם, מפני שאלהיהם של בני עיר אחת לא היו אלהיהם של בני עיר אחרת והיו נלחמים אלו עם אלו, וסוקלים אלו את אלו באבנים, וז"ל: (Satyra 15)

Inter finitimos vetus, atque antiqua simultas,

Immortale odium et nunquam sanabile vulnus

Ardet adhuc

Numina vicinorum

Odit uterque locus

Sed tempore festo

Alterius populi, capienda occasion cunctis

Saxa inclinatis per humum quaesita lacertis

Incipiunt torquere

ופלוטארך כתב כי מלך ערום התקין שיהיו אלהי עיר ועיר שונים אלו מאלו, כדי שלא יוכלו אנשי מצרים להתחבר בקשר אמיץ ולמרוד בו, והזכיר כי בימיו אירע כי בני עיר אחת אכלו דג אחד שהיה נעבד בעיר אחרת, ואנשי העיר האחרת אכלו כלבים שהיו נעבדים בעיר האחרת, ומזה נולדה מלחמה ביניהם, עד שבאו הרומיים ועשו שלום ביניהם (קלער').