שד"ל על שמות · פרק 5 · פסוק 13

אצים: משרש איץ.

כאשר בהיות התבן: היה נ"ל (נגד הטעמים) שהוא חוזר למעלה, הנוגשים היו אצים כאשר בהיות התבן, כי היה רחוק בעיני שיאמרו בפיהם כלו מעשיכם עכשו שאין לכם תבן, כמו בזמן שהיה לכם תבן, כי זה דבר שאין הדעת סובלתו. והלא תראה בפסוק שאחר זה מדוע לא כליתם חקכם ללבון כתמול שלשום, ואינו אומר כאשר בהיות התבן. והייתי אומר כי הנוגשים לא היתה פקודתם אלא לזרז העושים במלאכה, ולקחת מהשוטרים סכום הלבנים דבר יום ביומו, ולהכותם אם יחסר מהם, ואמנם דבר אין להם עם התבן, ינתן או לא ינתן לעושי המלאכה, לפיכך היו עושים עצמם כבלתי יודעים שאיננו ניתן להם, והיו אומרים כלו מעשיכם דבר יום ביומו, וכן מדוע לא כליתם חקכם ללבון כתמול שלשום גם תמול גם היום, כלו' מה החדוש הזה שלא כליתם חקכם? וזה טעם מדוע, איך היה החדוש הזה (ע' למעלה א' י"ח), הרי מבואר שעשו עצמם כבלתי יודעים הסבה הגורמת. ועתה (אדר תרי"ד) ראיתי כי כל זה לא יתכן, שהרי למעלה (פסוק ו' ופסוק י') מבואר כי הנוגשים הם הם שקבלו מפרעה הצווי והודיעוהו אל העם לאמר כה אמר פרעה איננה נותן לכם תבן, ואיך יעשו עצמם כבלתי יודעים שאין להם תבן? ועוד (כאשר העירני תלמידי מוהר"ר דוד חזק) השוטרים המוכים היה להם להשיב לשאלת הנוגשים מדוע לא כליתם חקכם ולומר להם כי הסבה היא מפני שאין להם תבן; אבל השוטרים לא השיבו כך, כי כבר הקדימום הנוגשים באמרם כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן; ובראותם כי הנוגשים היו מוכרחים מפני צווי פרעה לאטום אזנם מלשמוע טענתם, הלכו וצעקו אל פרעה עצמו. ומלת מדוע גם היא על מקומה תבא בשלום, וענין השאלה הוא: איך היה שזדתם לעבור על מצות המלך (כמו למעלה א' י"ח), כי נרפים אתם ואוהבי הבטלה, והעדר התבן איננו סבה מספקת, כי הרבה פנאי יש לכם לקושש קש וללבון הלבנים, אלא שאתם עצלים, ומאבדים הזמן בדברים בטלים.