שד"ל על שמות · פרק 19 · פסוק 13

לא תגע בו יד: הנוגע בהר מות יומת, אך לא ילכו אחריו להמיתו, רק ימיתוהו מרחוק על ידי סקילה באבנים או ביריית חצים (רשב"ם וראב"ע).

במשוך היובל וגו': אמר הגאון, כאשר יתקע משה בשופר אז נתן להם רשות לעלות, וזה היה אחר רדת משה ביום הכפורים וצוה לעשות המשכן, ואמר רב שמואל בר חפני כי טעם המה, אהרן ובניו ושבעים זקנים, שכתוב עליהם עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ולשאר ישראל לא נתן להם רשות לעולם לעלות אל הר סיני, ודבריו טובים בעיני (ראב"ע). ולדעתי אין צורך לפרש המה על האנשים ההם לבדם, אך נ"ל כי המה הוא כמשמעו, העם סתם, ובשעת מעשה פירש מי הם אשר יעלו, ואצילי העם עומדים במקום העם כלו; וכמה דברים נאמרו תחלה דרך כלל, ואח"כ נתפרשו דרך פרט, והפרט הוא העיקר ולא הכלל, כגון ועבדו לעולם (למטה כ"א ו').