שד"ל על שמות · פרק 21 · פסוק 3

אם בגפו יבא: גף, כף, ח, מוריס כסוי, ומזה בתוספת נו"ן כנף מורה כסוי (ישעיה ל' כ', וכן בל' ערבי), ומזה כנפים, ובארמית גפין, ע"ש שמכסין העוף, והנה בגפו כמו בכסותו, כלומר לבדו בבגדו (כפי' רש"י), ע"ד כי במקלי עברי את הירדן הזה (ברא' ל"ב י"א).

אם בעל אשה הוא: לפי הפשט גם אשתו באה עמו בבית האדון, ומשרתת בבית, וזה יצדק במוכר עצמו, שהוא יכול להמכר עם אשתו, אבל לדעת רש"י וקצת מרז"ל שפירשו פרשה זו במכרוהו ב"ד לא יצדק זה שתהיה האשה נמכרת בעון בעלה שגנב, ולפיכך אמרו וכי מי הכניסה שתצא? אבל מגיד הכתוב שהקונה עבד עברי חייב המזונות אשתו ובניו, וכל זה להרבות מדת החסד והרחמים בישראל, וגם במוכר עצמו לא התירו חכמים שתבא האשה לבית האדון, אבל חייבו את האדון לפרנס אותה ואת בניה והיא יושבת בביתה ומעשה ידיה לעצמה ולא לאדון, כן פסק הרמב"ם (אך להרמב"ן האדון לוקח מעשה ידי האשה והבנים, אלא שהיא ברשות עצמה ולא תבא אל ביתו לעבוד עבודתו), ולפיכך על פסוק ויצא מעמך הוא ובניו עמו (ויקרא כ"ה מ"א) שהוא בלא ספק במוכר עצמו מפני עניו, אמר ר' שמעון (והביאו רש"י) אם הוא נמכר בניו מי מכרן. אבל התורה כמו שהתירה שיהיה האב מוכר את בתו הקטנה, כן נראה שהתירה שימכור עצמו ואת אשתו ואת בניו הקטנים, והנה ידוע כי בימי קדם היה האב שליט על בני ביתו וחייהם בידו (כנראה מדברי יהודה הוציאוה ותשרף), והתורה נטלה ממנו השלטון הזה ולא התירה מיתת בן סורר ומורה אלא על ידי גזרת השופטים; וכן מכירת האשה והבנים הותרה בתורה שבכתב ונאסרה בתורה שבעל פה. ועוד הוסיפו (קדושין כ') כי אין האדון מוסר לו שפחה כנענית אא"כ יש לו כבר אשה ובנים, וזה (כדברי תלמידי משה כהן פורטו) כי אין ראוי שיוליד עבדים לאדוניו קודם שיקיים מצות פריה ורביה, ויעמיד בנים להקים שמו בישראל.