שד"ל על שמות · פרק 16 · פסוק 35

ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וגו': אין שם ראיה לומר (כדעת קצת) שלא כתב משה את המקרא הזה, כי משה בסוף ימיו היה יכול לכתבו, ובפרט אחר שלא כתה וישבות המן ככתוב ביהושע (ה' י"ב), רק אמר שאכלו את המן עד בואם אל קצה ארץ כנען, מקום שהיו שם בסוף ימיו של משה. ומה נעכמו דברי רבנו סעדיה גאון (בהקדמת ס' האמונות והדעות) כי ענין המן נפלא מכל שאר הנסים, כי דבר המתמיד יותר נפלא מהנפסק, כי לא יעלה בדעת תחבולה שתכלכל עם מספרם קרוב לאלף אלפים אדם ארבעים שנה לא מדָבָר, כי אם ממזון מחודש יחדשהו הבורא להם באויר, ואילו היה שום פנים לתחבולה לקצת מזה, היו מקדימים אלו הפילוסופים הקדמונים והיו מכלכלים תלמידיהם בו, וגם לא יעלה על הדעת שיהיו המון בני ישראל מסכימים לבדות מלבם הענין הזה ולהוריש לבניהם הספור הזה אם לא היה כן באמת, ואף לא שיהיו בניהם מקבלים מהם הספור הזה, אם היה זהם התפרנסו בדרך טבעי, ע"ש; וע"ז יש להוסיף כי ענין המן היה ביד ישראל לבחון אותו בכל יום ויום לדעת אם היתה למשה שום תחבולה בו, כי לא היו שם קולות וברקים שיעכבום מחקור היטב איך היה הדבר; באופן שלא יצוייר בנס הזה שום חשש זיוף, ע"כ הוא לדעתי יסוד אמונתנו בתורה מן השמים.