שד"ל על שמות · פרק 23 · פסוק 2

לא תהיה אחרי רבים לרעות: נראה שמדבר בעדות כמו שהוא הענין במקרא הקודם ובסוף המקרא הזה ולא תענה על ריב, אלא שסוף הכתוב הוא במקום ריב, תחלתו שלא במקום ריב, כגון להעיד על ראובן שחלל שבת, ובזה אמר לרעות, כי במקום ריב מה שהוא רע לזה טוב הוא לזה, אבל להעיד על ראובן שחטא והוא לא חטא, אין בזה שום טוב אלא רע.

ולא תענה על ריב: הנכון כראב"ע כשיהיה ריב בין אנשים, לא תעיד עדות על מה שלא ראית, ואין לך לסמוך על רבים המעידים, ולהעיד מה שאתה לא ראית, כי אולי תצא מזה הטיית משפט, ואם תאמר: והלא כיון שיש שם רבים המעידים, תוספת עד אחד לא תטיב ולא תזיק; הנה יתכן שזה הנוסף אם הוא בחזקת כשרות יגרום לדיינים שלא ירבו בחקירות ובדרישות כל כך כמו שהיו מרבים אם לא היו שם אלא העדים האחרים.

לנטות, להטות: לשון הנופל על הלשון בשתי הוראות שונות, ע"ד כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה (למעלה כ"ב ד'); ודרשת רז"ל אחרי רבים להטת שמצוה לפסוק הדין אחרי הרוב (כתרגומו) אסמכתא היא, ואין ספק כי אין דרך לפסוק הדין אלא ע"פ הרוב, כי רחוק הוא שתהיה דעת כלם שוה; אמנם המקרא הזה איננו מדבר בשופטים, אלא ביחיד הבא להעיד, ורש"י ז"ל עזב דרשת רז"ל ובקש לישב המקרא על פי פשוטו, אלא שפירש גם הוא הכתוב בדיין ולא בעד, והוצרך לפרש על ולא תענה פירוש דחוק מאד; ויש לתמוה עליו הרבה איך חשב שאם הנדון ישאל את הדיין על משפטו אין לדיין לענותו דבר הנוטה אחרי הרבים החולקים עליו, אלא יאמר לו הדין לפי מה שהוא לפי דעתו; והלא זה דבר הגורם תקלות הרבה, והלכה רווחת היא במשנה (סנהדרין פרק ג') ומניין לכשיצא א' מן הדיינים לא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי, על זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד; ויותר יש לתמוה על בעל הסמ"ג שבלאו קצ"ה קצ"ו העתיק דברי רש"י אלה ולא העיר עליהם דבר, וכן הרא"ם ואחרים לא העירו על זה כלום, ותלמידי מוהר"ר מרדכי מורטארה אומר כי המשנה מדברת בסתם דיינים, כלו' בכשרים, שאין כוונתם להטות משפט, אלא מזכים ומחייבים כפי מה שהוא האמת והישר לפי ראות עיניהם, אבל רש,י מדבר בדיינים רשעים, כמו שאמר אם ראית רשעים מטים משפט. ותלמידי מוהר"ר משה הלוי עהרענרייך אומר כי לדעת רש"י אין הפסוק כלו אזהרה לדיין שבאו בעלי הדין לפניו, וחבריו רוצים להטות משפט, ולא תענה על ריב היא אזהרה לחכם אחר שאינו דיין או שאינו באותו ב"ד אלא בב"ד אחר, וכוונת רש"י שאם הנדון היוצא מב"ד חייב יבוא אצל חכם אחר וישאלהו על אותו המשפט ששפטוהו אותם הדיינים, אין לו לשאת להם פנים, אלא יאמר את המשפט כאשר הוא.