שד"ל על שמות · פרק 22 · פסוק 4

כי יבער איש: נ"ל ל' בעור והשחתה. מה שכתוב בפירוש ראב"ע והוא מהבנין הדגוש, אינו אלא ט"ס, וראוי להגיה (כמו שכתוב ביאור הקצר): מהבנין הכבד הנוסף; ובער מהדגוש. אח"כ בדקתי בשני ראב"ע כ"י, ומצאתי בא' מהם (כתיבת ר' דניאל יע"ל) כתוב כך: ויבער מל' ואנחנו ובעירנו מבנין הכבד, ובער בשדה אחר כמהו; רק הוא מהבנין הדגוש; וכמהו ואתם בערתם הכרם; ובאחר הכתוב בשנת קס"א מצאתי: ואמרו כי יבער איש מגזרת אנחנו ובעירנו והוא מהבנין הכבד, וטעם ובער בשדה אחר (בגליון נוסף: אדם אחר) כמהו רק הוא מהבנין הדגוש וכמהו ואתם בערתם הכרם.

ושלח: הוא פירוש הכלל.

את בעירה: אמר בעירו להיותו לשון הנופל על לשון כי יַבְער ועל ל' ובִעֵר, והמשפטים נאמרו קצת ע"ד השיר, כדי שיתרשמו בזכרון ההמון, וכן למטה (כ"ג ה') וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו.

מיטב שדהו וגו': של ניזק, דברי ר' ישמעאל, וכן פירש רשב"ם, וכן אמר ר' אידי בר אבין (ב"ק ד"ו ע"ב) כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמנה אכל, דמשלם שמנה; ונ"ל כי הבהמה השחיתה מעט או הרבה בכל הערוגות שעברה עליהן, והתורה נתנה יד המזיק על התחתונה, וחיבתו לשלם כאילו בהמתו השחיתה כל המיטב; ורבא הקשה (שם) והלא המוציא מחברו עליו הראיה; והכלל הזה אמנם יצדק כשלא הוחזק זה שהזיק לזה, אבל אחר שהוחזק למזיק איננו רחוק שתקנסהו התורה שישלם כאילו הוא המיטב; ודעת ר' עקיבא שלא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית, כלומר שאם בא ליתן לו קרקע בשביל מה שהזיק יתן לו מן המיטב.