שד"ל על שמות · פרק 2 · פסוק 4

ותתצב: מלה זרה כי משפטה וַתִתְיַצֵב; ואולי אפשר לומר כי קריאתה וַתַּתְצֵב כלומר וַתַּצֵּב, והיא חוזרת לאם הילד כי היא העמידה שם את אחותו לדעת מה יהיה בבנה, כי לא נתנתו שם כדי שימות, כי לא יתכן לאם שתמית את בנה בידיה מפחד שמא יומת, לולא שתברור לו מיתה יפה, וכאן אף המצרים לא היו עושים בו דבר אחר אלא להשליכו היאורה, והיא ע"י התבה היתה מביאתו למות ברעב, שהיא מיתה קשה הרבה ממיתת הטביעה במים; והנה ידענו כי שרש יצב הוא נבנה כדרך חסרי נו"ן, וזה על דרך ל' ארמית, כמו תִנְדַע מן ידע, וידענו כי בארמית לפעמים מוסיפים ת"ו בשרשים הנחים כדי שתשאר ההברה האחרונה בשוא נע קודם התנועה, כמו שהיא בשלמים, כגון בבנין אִתְפְעֵל אִתְּקָם, יִתְּזִין בת"ו דגושה, ובסורי אֶתְתְּקָם אֶתְתְּרִים; ומזה יש בארמית שרשים המתחילים בת"ו שאיננה בעברית, כמו אַתְנַח שענינו הניח (ומזב אתנחתא) כגון מַתְנְחֵי להו סימני (עירובין נ"ג) וכן כאן מן יצב הִתְצִיב במקום הִציב ומזה וַתַּתְצֵב.

לדעה: במקום לדעת, כמו לְלֵדָה (מ"ב י"ט ג').