מלבי"ם על עמוס · פרק 6 · פסוק 10

ונשאו דודו, מצייר שאב ובניו ואחיו הראוים לירשו כולם מתו בדבר, ולא ישאר קרוב שיטפל במתים לקברם ושירש את הבית הנשאר ואת הנכסים רק דודו של בעה"ב, כמ"ש אם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לאחי אביו, והוא ישא אותו לקבורה והוא יהיה ג"כ מסרפו שהוא ישרף העצמות (כמ"ש (שמואל א ל״א:י״ב) ויקחו את גוית שאול וכו' וישרפו אותם. ופי' הרד"ק חניטות העצמות בבשמים השורפים אותם ומיבשם ובפרט בעת המגפה שופכים סיד על העצמות כדי שישרפו ולא יתפשט מהם הדבר), והטעם שישא אותו יהיה כי להוציא עצמים מן הבית באשר הוא היורש את הבית ירצה לטהרו מן העצמות, ואמר לאשר בירכתי הבית העוד עמך, מצייר שאיש אחד מן משרתי הבית שנשאר בחיים יושב בירכתי הבית ולא ירצה לבא בתוך הבית אם מפני המגפה אם מפני המפולת, והדוד העוסק בקבורה ישאל אותו העוד עמך, ר"ל אם נשאר עוד איש עמו מבני הבית בן או אח שנמלטו עמו מן המגפה, ואמר אפס כי כל בני הבית מתו, ואמר הס, באשר היה המנהג להזכיר שם ה' על המתים, אם לומר צדוק הדין ולברך דיין האמת, וגם שכפי הדין צריך לברך שהחיינו ג"כ, כמ"ש אמרו לו מת אביו הוא יורשו מברך שתים ברוך דיין האמת ושהחיינו ואחר שהוא היורש את הבית ירצה להזכיר שם ה', ולכן יצוה אותו המשרת שיהס וישתוק כי לא להזכיר בשם ה' ר"ל שאין עתה העת לזה, והמשרת יבאר לו הטעם, מפני.