המרבה והממעיט. יש מהם שהרבו ללקוט ויש מהם שהמעיטו וכולם לקחו במדה אחת שהמעט נתרבה בידם והמרבה נתמעט בידם עד שבאה למידה שוה על ידיהם ואמרו רבות' כי אף דינין היו עושין במן שאם היה האחד שדן על העבד הזה עבדי הוא וזה אומר עבדי הוא אמר להן משה לבקר משפט ורואין בעמרי המן שאוכל מי שנמצא עומר יתירה יותר ממניין בני ביתו וידע שהעבד שלו וכן אם גירש אדם אשתו ונשאה אחר בתוך ג' לראשון וילדה לסוף ז' של נישואי השני ולא נודע אם ט' לראשון או בן ז' לאחרון ע"י המן היה נודע שאצל שנמצא עומר יתירה נודע שהוולד שלו ולפי הפשט כך הוא אומר לא העדיף המרבה אלא היה משליך המותר והממעיט לא החסיר אלא חזר ולוקט עד שממלא מדותיו:
קריאה במקור
בכור שור · שמות · פרק 16 · פסוק 17
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Bekhor Shor, Leipzig, 1856
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001931068
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 2089 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: 253752d8e162b470001b1d6fcb0cd9ec3b834a4a3238e172b9c13b9477188667