שד"ל על במדבר · פרק 3 · פסוק 50

מאת בכור: לקח הכסף מכל הבכורות בכללם; ונתנו כל אחד גרה וחומש גרה ושירים (6/100 בשקל בקירוב), לכך נאמר מאת בכור בלשון יחיד.

מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף: מקרא זה פירוש לשלפניו, כי תחלה אמר ויקר משה את כסף הפדיום מאת העודפים על פדויי הלוים, ואח"כ פירש כי לא לקח ממש מהעודפים, כי לא היו שם אענישם שיתכן לומר עליהם שהם עודפים על הלוים, אלא הבכורות בכללם היו יתרים רע"ג על הלוים, לפיכך מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף, לא אמר מתא השלשה ושבעים ומאתים בכור, אלא מאת בכור בני ישראל, כלומר מכללות הבכורות לקח את הכסף. והקדמונים נמנעו מלפרש כך, ונדחקו לומר כי בגורל נבררו מי הם העודפים (מה שאין רמז ממנו בכתוב) מפני מלות מאת העודפים שבפסוק הקודם, שנראה מפשוטן שידוע היה מי ומי העודפים; אך ידוע כי הנראה מפשט המלות איננו תמיד עומק כוונת הכתובים. והנה כבר הבינו קצת מן המתרגמים ומן המפרשים כי מלת פדויי ופדויים שבפרשה זו ענינה כשם דבר פדיון, רק בפסוק מ"ט פירשו פדויי הלוים אותם שנפדו על ידי הלוים; ואני אומר כי גם הוא כחבריו ענינו פדיון הלוים, כי לא היתה שם ברירה לדעת מי פדוי ומי עודף, אבל כל אחד מכ"ב אלף ורע"ג בכורות היו בו (בקירוב) ע"ט חלקים פדויים וחלק אחד עודף על הפדיון, ומש לקח את הכסף מאותם החלקים העודפים על פדיון הלוים, כלומר לקח את הכסף מאת כל הבכורות יחדו, וכל אחד נתן (בקירוב) אחד משמונים בכסף הפדיון (שהוא אחד מששה עשר בשקל) לפדות אחד משמונים שבו שלא היה פדוי. סוף דבר נ"ל ברור שאם היה כדעת הקדמונים, היה הכתוב אומר מאת השלשה ושבעים ומאתים בכור, ולא מאת בכור בני ישראל.