ביאור יש"ר על התורה · ויקרא · פרק 10 · פסוק 16

ואת שעיר החטאת, רבותינו קבלו שמדבר על שעיר חטאת ר"ח, כי שמיני למלואים היה ר"ח ניסן, ואף אם נפרשהו על שעיר החטאת המפורש בענין למעלה קחו שעיר עזים לחטאת, הכל ענין אחד, כי שניהם באים לכפרה, והנה השם צוה למשה שיאמר לאהרן ולבניו שיאכלו נותרת המנחה וחזה ושוק של שלמי העם, ולא צוהו על אכילת החטאת, וכן משה צוה לבד על אכילת מנחה וחזה ושוק, ולא דבר כלום מאכילת החטאת, וסבור משה לפי שהמנחה והשלמים אינן לכפר הוצרך השם לצוותו שיאכלוהו אוננין, אבל החטאת שבא לכפר על עון העדה, וצריכים הכהנים לאכול מבשרו והבעלים מתכפרים, לא היה צריך לצוות על אכילתו, כי כבר הגיד להם דיני החטאת בפרשת צו, וידעו שבשר חטאת חיצונה נאכל לכהנים בעזרה, לכן כשדרש עליו והגידו לו ששרפוהו, קצף שהיה להם לאכלו:

ויקצף על אלעזר, חשב שהם עשו כן שלא מדעת אביהם, ועל כל פנים הראה עצמו כחושב כן לכבוד אהרן:

לאמר, כדברים האלה, כלומר לא דבר אליהם בקצפו דברי גנאי חלילה, אלא זאת הוא אשר אמר אליהם: