ביאור יש"ר על התורה · ויקרא · פרק 1 · פסוק 5

ושחט, בעל הקרבן או הכהן, ששחיטה כשרה בזר, ולשון שחיטה ענינו משיכה לכי שצריכה הולכה והבאה, וכן חץ שחוט לשונם (ירמיה ט' ז'):

בן הבקר, בסמיכה קראו עולה, וכן הפשט ונתוח, לפי שמיוחדים בקרבן אבל בשחיטה שנוהגת גם בחולין קראו בן הבקר, וגם מכאן ראינו שחיטה בחולין מן התורה:

לפני ה', בעזרה ואם כבר אמר אל פתח א"מ יקריבנו, הייתי אומר אחר שסמך והתודה עליה בעזרה, יוציאנה וישחטנה בחוץ שלא ללכלך הקדש, שהרי נוהגת גם בחולין ת"ל לפני ה':

והקריבו, זה נאמר על קבלת הדם מצואר הבהמה במזרק, שממנו יזרוק על המזבח, ואין לפרש והקריבו על זריקת הדם שהוא עיקר הכפרה, לפי שנאמר אחריו וזרקו, גם אין פי' והקריבו והגישו כמו ופרעה הקריב (שמות י"ד י'), כי ההולכה אינה עבודה מחוייבת ואפשר לבטלה אם שוחט בצד המזבח, אבל קבלה עבודה גמורה היא בקרבן, וסוף סוף כולל והקריבו גם הולכה, שמצינו בקרבן והקריב הכהן את הכל (להלן א' י"ג), ואמרו זו הולכת איברים לכבש:

על המזבח סביב, זורק מן הכלי שני זריקות מחצי המזבח ולמטה אחת בקרן מזרחית צפונית, והשניה בקרן מערבית דרומית נתון על הזויות כמין גם, והרי הוא על מקצת ארבע כותלי המזבח, וזהו סביב, שאין פי' סביב כחוט המקיף שהרי נאמר כל עמודי החצר סביב (שמות כ"ז י"ז) ולא היו כ"א עשרים עמודים באורך מאה אמה, רק ענינו לארבע רוחות, אם רב ואם מעט:

פתח אהל מועד, מזבח הנחושת שבעזרה: