ביאור יש"ר על התורה · דברים · פרק 14 · פסוק 22

את תבואת זרעך, הדגן והתירוש והיצהר:

היצא השדה, דבק עם זרעך, וענינו הזרע שהוצאת אל השדה מדי שנה בשנה, והנה פשטות הכתוב יראה שמדבר על מעשר התבואות, אולם בת"כ למד ר' עקיבא מפסוק זה גם מעשר בהמה, ונכון הוא גם לפי פשוטו שיצוה על שתי המעשרות יחד, כי מלת זרעך על זרע הארץ ועל זרע הבהמה, וכן מלת תבואת על שתיהן כי הדגן והבהמות תבואותיו של אדם הן, שמביאין לו הון ועושר, כדרך כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה (משלי ג' י"ז) שכולל כל מיני הרכוש, ועל שתיהן אמר היוצא השדה שנה שנה, שאם על זרע השדה בלבד יאמר היוצא משדך, או אשר תוציא שדך, אבל היוצא השדה ענינו כל היוצא על פני השדה למראה עיני האדם מדי שנה בשנה, זרעים שצמחו מחדש יוצאים על פני השדה, וכן וולדי הבהמות שנולדו מחדש יוצאין על פני השדה, ואחריו פירש דין שתיהן, על זרע הארץ אמר ואכלת לפני ה' אלהיך וכו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ועל מעשר בהמה אמר ובכורות בקרך וצאנך, שאין זה על בכורי פטר רחם לבד שהרי הבכור נאכל לכהנים, אבל כולל בכור ומעשר, וקרא גם למעשר בכור לפי שהוא החשוב מכל העדר, שנעשה קודש לה', כדרך אף אני בכור אתנהו (תהלים פ"ח כ"ח):

שנה שנה, כפשוטו בכל שנה ושנה, ואולי ירמוז בזה שהיה המעשר שני נוהג שתי שנים רצופות בלבד שבהם יבוא לאוכלו בירושלים, אבל בשנה השלישית היה נותנו לעניים בשערים, כמו שיבאר בסמוך: