ביאור יש"ר על התורה · שמות · פרק 34 · פסוק 7

נצר חסד, שומר וזוכר חסדו, כענין שנאמר זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהלים צ"ח ג'):

לאלפים, אנשי הדור השלישי יקראו שלשים, והדור הרביעי יקראו רבעים, ואנשי הדור האלף יקראו אלפים:

עון, משורש עוה, מעשה מעוות יקרא עון, ונושא או סובל העון ההוא, אם הוא החוטא או הגורם לחטוא, עליו לתקן המעוות, או לסבול ענשו, כמו ואכליו עונו ישא (ויקרא י"ט ח'), הענין יסבול ענשו, ואם הנושא את העון הוא מי אשר חטאו לו, אין המעוות צריך לתקון כלל, ואז הוא מענין הסליחה והמחילה:

ופשע, כמו שארז"ל פשעים אלו המרדים, וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי (מלכים ב' ג' ז'), והיא היציאה במרד מרשות המושל בצדק:

וחטאה, כמו קולע באבן אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ' ט"ז), וכל לשון חטא הוא שעושה מעשה בלתי נכון אל התכלית שהוא אשרי האדם הנצחיים, ונוטה מדרך האמת ללכת בדרך שקר, כי יש בכל דבר שני דרכים הפוכים זו מזו, כמו קדושה וטומאה, עבודה ומנוחה, נדיבות וכילות, רחמים ואכזריות והחכמה העליונה תורה לאדם הדרך אשר ילך בה, ויש חוטא בזדון ויש בשגגה ואין כן העון שהוא תמיד בזדון:

ונקה, על דרך הפשט ונקה הוא שם הפועל כמו אם ענה תענה (לעיל כ"ב כ"ב), והכוונה שאינו מוותר על העון לגמרי אלא נפרע ממנו מעט מעט, וחז"ל למדו ממלות ונקה לא ינקה, מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, ע"כ הושמה מלת ונקה ממספר המדות:

פקד עון אבות, גם היא מדת רחמים, שאינו נפרע מן החוטא בפעם אחת, אף שאינו מוותר לו לגמרי, כי אם פוקד עוונו להפרע ממנו בצדק ובמשפט, אחת אחת:

על בנים ועל בני בנים, והכונה כשאוחזין מעשי אבותיהם בידיהם כמו שפירש במקום אחר לשונאי, ועל זה אמר ואף בעונות אבותם אתם ימקו (ויקרא כ"ו ל ט), ושם אפרש, והנה עד מלת ונקה הם שלש עשרה המדות שזכרו חז"ל, וכל הנאמר אחר כך הוא פירוש לנשיאות העון, כי על הדרך הזה הוא נושא, כי הוא פוקד עון אבות על בנים וגו':