ביאור יש"ר על התורה · בראשית · פרק 35 · פסוק 8

ותמת דברה, כבר אמרנו כי לסוף י"ד שנה ששימש יעקב בבית לבן שלחה רבקה את דבורה מינקתה לקחתו משם כאשר הבטיחתו, ולפי שיעקב השכיר את עצמו לעבוד בבית לבן עוד שש שנים, נשארה שם דבורה בחרן להיות לו לעזר בטורח בניו הקטנים, ועתה מתה עליו בדרך, אולם עכ"ז בהיות שהפסיק הענין כאן להזכיר מיתתה, בין ויבן שם מזבח, ובין וירא אלהים אל יעקב שהדברים האלה קרו זה אחר זה, נכון להאמין כי עתה נודע ליעקב שמתה רבקה אמו, ולכן קרא שם המקום ההוא אלון בכות כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה, אבל יעקב התאבל על אמו הצדקת אשר אהבתהו ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, ולכן נגלה אליו האלהים ובירך אותו לנחמו כאשר עשה ליצחק אביו אחרי מות אברהם, וסיוע לזה מה שאמור למטה ויבא יעקב אל יצחק אביו, ואילו היתה רבקה שם היה מזכיר אל אביו ואל אמו, כי היא השולחת אותו שם והגורמת לו כל הטובה, ויצחק בעצתה צוה אותו ללכת שם, ואמנם הטעם למה לא נזכרה מיתת רבקה בפירוש, אמרו חז"ל לפי שלא היה במותה אחד מבניה ולא מבני בניה להתעסק בקבורתה:

תחת האלון, אינו האלה שזכר למעלה, כי אלה ואלון שני מיני אילנות הם, כדכתיב כאלה וכאלון (ישעיה ו' י"ג):

אלון בכות, לא נכתב אלא מפני שכל המקומות שהלך יעקב בחזרתו הולך ומפרש, פנואל, סכות, אל אלהי ישראל, שכם, לוז, אל בית אל, אלון בכות, בית לחם, אפרת, מגדל עדר: