ביאור יש"ר על התורה · דברים · פרק 13 · פסוק 4

לא תשמע, מושכל ראשון הוא שהנותן אות או מופת להכחיש מציאות השם ית' או חכמתו או חסדו או אחדותו וכיוצא, הוא סותר ומכחיש את דברי עצמו סתירה גמורה ומוחלטת, לכן הנביא האומר בשם ה' דבר ונותן אות או מופת, צריך שיסכים הדבר ההוא עם כל מה שידענו בכח השכל מעצם הבורא וממשיגיו, ואם לאו נביא שקר הוא, שהוא סותר את דברי עצמו, מעתה אם יבא האות או המופת ההוא להדיחני מעל השם וללכת לעבוד אלהים אחרים, כגון שיאמר השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור כי היה שותף עמו במעשה בראשית, שזהו סותר לאמתתו ית' או שתאמינו שהשם הוא בעל תכלית או גשם או מעות משפט, והכלל כל מה שיתנגד לאחת משלמיות המיוחדות בחקו בלי פירוד והבדלה, הנה הוא סותר דברי עצמו, ומעיד בעצמו ששקר דבר, ומה לך עוד לחקור אחריו, לדעת אם המופת ההוא אמת אם לא? אחרי שהוא מזוייף מתוכו, ואין לך ראיה גדולה מזו, לכן אמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, והנה כל הפרשה הזאת במתנבא לעבוד ע"ז, אבל במתנבא בשם ה' לשנות בדברי תורה רבותינו דרשו שאם בא לעקור דבר אחד מן התורה, כגון שיתיר החזיר או אחת מן העריות לעולם כמשפט נביא שקר יעשה לו, אבל אם יתיר זה לקצת הימים להוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, אנו חייבים לשמוע אליו ולעשות ככל אשר יצונו:

כי מנסה, ושמא תאמרו אם הוא נביא שקר איך יבא האות המופת אשר נתן ? לכן אמר כי מנסה וכו', דעו לכם שהשם יעשה כן בכונה כדי לנסות אתכם, להוציא אהבת ה' שבלבבכם מן הכח אל הפועל, ולהרגיל אתכם באמונתו, עד שתתחזק האמונה ותהיה תכונה בנפשכם, כי אם תראו נפלאות מחודשות ומעשים נוראים מבהילים, ואעפי"כ לא תרהו ולא תפחדו ולא תשקרו באמונתו, כי אם תהיו נאמנים בבריתו, תתחזק האמונה בלבבכם ותמשול בכל כחות ומדות הנפש לרדות בם כרצון ה':

לדעת, הענין שתשוב הידיעה בכח להיות ידיעה בפועל ע"י המעשה, שעל ידי הבחינה והנסיון ההוא יתברר ויוודע תוקף אהבתכם: