ביאור יש"ר על התורה · דברים · פרק 21 · פסוק 13

והסירה את שמלת שביה, אף זה מרבה אבילות, שהבגדים שיוצאות בם למלחמה היו נאים ומקושטים ביותר:

ובכתה את אביה, נתנה לה התורה זמן כמשפט הבוכים על מת לכבוד אביה ואמה שמתו במלחמה, כי שקול הדעת מחייב כל אדם לכבד את אביו ואת אמו בחיים ובמות, ויתכן שלא צוה הכתוב שתגלח את ראשה ותסיר שמלת שביה מעליה ותבכה את אביה ואת אמה, אלא שדבר הכתוב בהווה, והכונה כך הוא, אחרי שנודע שעל הרוב השבוים והגולים אל ארץ אחרת יקוננו על ארץ אבותם שגלו משם, וישליכו מעליהם את מלבושיהם הנאים ויגלחו את שערם, ונאנחים על אבותיהם שמתו או שנפרדו מהם בלי תקוה לראותם עוד עד עולם, ויהיה הדבר מגונה ומאוס מאד, אם בעת הבכי והצער הזה תרצה לבוא אליה להשקיט חשקך ותאותך, ולבה בל עמה, לכן אמר הכתוב והבאתה אל תוך ביתך ותניחנה חדש ימים, כדי שתוכל לעשות כדרך המקוננים לגלח ראשה ולעשות צפרניה ולבכות את אבותיה, ואחרי כן הזמן יקל צערה ונפשה תשיב אליה ויהיה לבה שמח באהבתך, אז תבא אליה ובעלתה, והנה מה שהוסיף הכתוב וישבה בביתך, וכבר אמר למעלה והבאתה אל תוך ביתך ירמוז שצריכה להתגייר ולקבל עליה לעשות כל מנהגי הבית כמשפט בעלה, וגם לתכלית זה נתן הכתוב לה חדש ימים, כדי שבזמן ההוא תשכח אלילי בית אביה ותשליך גלוליה מפניה ותקח עצה בנפשה על הגירות כי ידעה שתהיה אשה לאדוניה ותתרצה בו, ולא צוה הכתוב על הטבילה לפי שכבר נצטוו עליה שנאמר אתם ושביכם:

והיתה לך לאשה, שתתחייב אליה בכל הדברים שהאדם חייב לאשתו, והיא ג"כ תשמור דיני אשת איש: