ביאור יש"ר על התורה · ויקרא · פרק 7 · פסוק 18

ואם האכל יאכל, לא שיאכל ממש, אלא כמו חסר למ"ד וענינו אם להאכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, כלו' אם שחטו, קבל או הולך דמו, או זרקו על המזבח במחשבה זו שיאכל גם ביום השלישי, אז לא ירצה הקרבן, ואינו עולה לרצון לבעליו:

המקריב אתו לא יחשב לו, אחר שאמר שנפסל הקרבן הזהיר את הכהן המקריב שלא יחשב לו, כלו' שאל יחשוב כן, שלא תעלה על לבו זאת המחשבה הנזכרת בפסוק זה, והוראת פועל חשב בנפעל הוא על החושב מחשבות זרות שאין כל זולתו חושב כן, והכהן העומד לשרת את ה' חלילה לו לחשוב כזאת בעבודתו, ואם יחשוב אחד כן מהפלגת סכלותו יאמר עליו הנפעל, ואולם אם עושה כן בזדון, שמתאמץ לפגל במחשבתו הקדשים, הרי הוא מנאץ ה' לחלל כל קודש וכופר בקדושה עליונה, עליו שנינו באבות המחלל את הקדשים וכו' אין לו חלק לעו"הב:

פגול יהיה, כמו ומרק פגולים כליהם (ישעיה ס"ה ד'), שהוא הבשר שנשתנה ריחו ומראהו, ואמר יהיה, שימתינו עד שיהיה פיגול, מכאן אחז"ל פגול טעון עבור צורה:

והנפש האכלת ממנו, אפילו בתוך זמן אכילתו,

עונה תשא, לפי שהבשר הזה פיגול יהיה, תעובר צורתו וישרף עונה תשא, כמשא כבד יכבד עליה עון זה, שעל ידו חייבת כרת: