ביאור יש"ר על התורה · בראשית · פרק 3 · פסוק 14

כי עשית זאת, לפי שהנחש אינו בר דעת ובינה כמו האדם, לכן לא שאל לו השם מה זאת עשית אלא החליט שרעה גדולה עשה:

ארור אתה מכל הבהמה, אילו אמר ארור אתה סתם, היינו שומעים שהנחש לבדו נתקלל, עכשיו שהוסיף מכל הבהמה ומכל חית השדה, למדנו שכל החיות והבהמות נתקללו בעבור חטא אד"הר, כי בהיות האדם עיקר עולם התחתון ומושל על כל יצורי מטה בנפלו ירדו גם הם עמו ונפלו ממדריגתם, כי נתחדש בהם הארס והאכזריות וההשתדלות להזיק וכדומה, אולם הנחש שהיה בתחילה מעולה וחשוב מכל חית השדה, היה ראוי שגם בנפילתו ישאר גדול מהם במעלה, אלא שבעבור קלקולו אמר לו השם ארור אתה מכל הבהמה, שבחטאך תגדל קללתך מכלם, ותהיה הפחות שבהם:

על גחונך תלך, למדנו שקודם לכן היה הנחש הולך על כפיו בקומה זקופה, כי היה הנכבד שבכל חית הארץ, ועתה נענש לילך מושכב ארצה על בטנו ולא יהיו לו רגלים כלל, עד שישוה עם הגרוע שבשרץ הארץ:

ועפר תאכל, כי בתחילה היה הנחש אוכל מפירות הארץ הנבחרים, ועכשיו נתקלל לאכול עפר הארץ שהוא הגרוע שבמאכלים:

כל ימי חייך, כל הימים שמין הנחש על האדמה, והוסיף כן כי הנה מפורש בנבואות שלעתיד ישתנה טבע הב"עח לטובה, ולא יהיה בהם עוד ענין מזיק, כי אז יגור זאב עם כבש ושעשע יונק על חור פתן, אבל הנחש ישאר לעולם בענשו לאות ולמופת שהוא גרם כל הקלקול, ולכן אמר הנביא זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו (ישעיה ס"ה כ"ה), כלומר כולן יתקנו אבל הנחש יהיה תמיד עפר לחמו: