ביאור יש"ר על התורה · בראשית · פרק 18 · פסוק 23

ויגש, אינו הגשה מקומית אלא התעוררות לישא בעדם רנה ותפלה, כדרך ויגשו אליו ויאמרו (במדבר ל"א ט"ז):

האף תספה צדיק עם רשע, בתמיה הגם תעשה כדבר הזה לכלות צדיק עם רשע, כי ממה שאמר לו האל מלת כלה, הבין אברהם שיעשה כליון גמור בכל אנשי העיר, והנה התפלה הזאת התפלל אברהם לה', כי לו לבדו הרחמים והסליחות, רק עם המלאך דבר להשיב לו דבר מאת ה', והוא השיבו כל התשובות בשם ה' שולחו, ועיקר תפלתו לא היתה כ"א להציל את הצדיקים לבדם לא שבזכותם ינצלו גם הרשעים, כי כאשר שמע אברהם שההשחתה תהיה ע"י המלאכים הנשלחים היה מתירא פן תעבור כוס גם על הצדיקים, שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע ומשחית הכל, כמו שנאמר במצרים ואתם לא תצאו וכו' ולא יתן המשחית וכו', שמענו שהיה המשחית נוגף גם את ישראל לולי אמר הקב"ה אני יוצא בתוך מצרים, ולכן נגש אברהם ואמר האף תספה וכו', שראוי להבדיל בין צדיק לרשע, ואח"כ אמר אולי יש וכו', הכונה שאם יש שם חמשים צדיקים ישא למקום ולא ישלח שם המשחית, אלא ימית הרשעים בדרך אחר כדי שינצלו הצדיקים, ופי' למען החמשים הצדיקים שינצלו עצמם לא שיצילו אחרים, כי מתחלה לא התפלל על הרשעים שהרי אמר האף תספה צדיק עם רשע, ואח"ז אמר בפסוק שלאחריו שאם לא תעשה כן ותשלח עכ"ז מלאך המשחית ובלי ספק גם הצדיקים יסופו עמהם, חולין הוא לך דבר זה להמית צדיק עם רשע, כך נראה המשך הכתובים: