ביאור יש"ר על התורה · שמות · פרק 28 · פסוק 30

את האורים ואת התמים, לא פירש לנו הכתוב מה הם, אף לא צוה על עשייתן, כאשר צוה בשאר כלים, כי אם הזכירם עתה בפעם הראשונה בה"א הידיעה את האורים ואת התומים, וכן במעשה לא נזכר אומן, כי אם משה לבדו, שאמר ויתן אל החשן את האורים ואת התומים, ויראה מזה שלא היו מעשה אומן חרש ולא היה לבעלי המלאכה בהם מעשה, ולא לקהל ישראל בהם נדבה כלל, אבל הם סוד מסור מפי הגבורה למשה, והוא כתבו בקדושה, והם מעשה שמים, לכך יזכירם סתם ובה"א הידיעה, כמו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים (בראשית ג' כ"ד), והנה צוה השם את משה שיניח בין כפלי החשן את כתב האורים והתומים, ונקראו אורים, בעבור אור האלהים שינוח על הכהן המלובש בהם, וג"כ תומים, לפי שהיו תמימים וממלאים בלי ספק כל מה שיגזרו מה שאין כן שאר הנבואות שכלן על תנאי הן, אם לא יבא אצלם לשון שבועה, אבל משפט האורים אינו על תנאי, ובו זכה שבט לוי לבדו, מדה במדה לפי שהיו תמימים עם השם בכל הנסיונות שנסו ישראל את השם במדבר, על כן אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך (דברים ל"ג ח'), ושם אפרש:

את משפט בני ישראל, הם האורים והתומים, דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו, אם לעשות דבר אם לא: