ביאור יש"ר על התורה · במדבר · פרק 22 · פסוק 3

ויגר מואב, לשון מורא, כמו גורו לכם (איוב י"ט כ"ט), והנה לא היה להם לירא מפני בני ישראל כי השם צוה אותם אל תצר את מואב, ואף אם נאמר שלא ידעו מזה, הנה על כל פנים היו יודעים שישראל לא יכבשו רק ארץ כנען בלבד, וכמו שאמרו גם אל סיחון עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו (דברים ב' כ"ט), גם העיד הכתוב שישראל נשמרו מאד מליכנס בגבול מואב כמו שהוכחנו בפרשה שלמעלה, אבל אמתת הענין כי מואב היה שונא לישראל בעבור שהם סגולה מכל העמים, והיה מכחיש בכל הנסים שעשה להם השם במצרים ובמדבר ולכן מרוב שנאתו אותם גמר בדעתו לצאת להלחם נגדם כדרך שעשה עמלק שביארנו ענינו במקומו, ואע"פי שישראל לא יתגרו בו היה רוצה מואב להכחידם מן הארץ, אלא שהיה ירא מפני העם כי רב הוא כלומר ידע שהם מספר רב כחול הים ולכן היה מתירא שלא תעמוד לו זרועו נגדם, אבל מיכולת ה' הנלחם בעדם לא היה מתירא, כי היה מכחיש בזה, ומטעם זה חשב תחבולה להמעיטם ולהחלישם ע"י קללת בלעם ואח"כ יבא עליהם ויכחידם מן הארץ, והכתובים מעידים על כונתו זאת:

ויקץ מואב מפני בני ישראל, שהיה קץ וממאס בם כי היו בעיניו כקוצים, ולא יכול לסבול גדולתם ויתרונם, ולכונה זו זכר כאן בני ישראל ולמעלה זכר העם, כי היראה היתה רק בעבור היותם עם רב, אבל השנאה היתה בעבור היותם בני ישראל בעלי ברית לאלהים: