ביאור יש"ר על התורה · שמות · פרק 20 · פסוק 11

כי ששת ימים, אמרו המדקדקים שהוא כמו בששת, ואחרים אמרו שהימים פעולים כי גם הזמן מכלל הנבראים, ואנכי לא ידעתי מה צורך לכל זה, כי מפורש כתוב (לקמן כ"ג י"ב) ששת ימים תעשה מעשיך, שחסרה בו הבי"ת והימים אינם פעולים, והאמת כי פעמים רבות מצינו פועל עשה עם הוראת הזמן בלי בי"ת, כמו ימים רבים עשה יהושע וכו' מלחמה (יהושע י"א י"ח), מעשות יומם ויעש לילה (שופטים ו' כ"ז), אשר עשיתי עמו היום (רות ב' י"ט), יעשה כאלה שבעת ימים (יחזקאל מ"ה כ"ד), אף כאן ששת ימים עשה יורה על משך זמן הפעולה, כי אע"פי שהיה יכול הבורא ית' לעשות ולתקן את כל העולם ברגע אחד, הנה בחר לעשותו ולפעול בו ששת ימים שלמים:

את השמים ואת הארץ, כולל כל אשר בהם, כמו שפרט בים ואת כל אשר בם:

וינח ביום השביעי, מלת מנוחה אינו על הפוסק מחמת העיפות, אלא על הענין הנח אחרי שהיה מטולטל, ולכן נופל אפילו על דבר שאין בו רוח חיים, כמו ותנח התיבה (בראשית ח' ד'), ואין עיפות לבלתי מרגישים, אבל נחה אחר הטלטול, והטלטול הזה על שתי פנים גופני ורוחני, ובכלל הטלטול הרוחני והמנוחה שאחריו הוא טלטול החפץ הפנימי, כי מי שחפץ בדבר כל זמן שהחפץ קיים ולא השיג חפצו, כח החפץ כמטולטל, וכשהשיג חפצו אז ימצא מנוחה, ועל זה הדרך אמר כאן על צד ההשאלה וינח ביום השביעי, כי לפי שנעשה העולם במדה ובמספר אולי יאמר אדם שהבורא עשהו בלי חפץ גמור רק כמי שעושה דבר קט שאין לו בו חפץ רב, על זה אמר וינח, פי' כשפסק ממלאכתו נח חפצו העליון כביכול, להורות שבחפץ גדול ברא את העולם:

ברך ה' את יום השבת, פירשתיו (בראשית ב' ג'):

ויקדשהו, צוה אותנו שיהיה לנו יום קדוש לה', והכין אותו לקבל בו הנפש תוספת קדושה: