ביאור יש"ר על התורה · במדבר · פרק 31 · פסוק 23

כל דבר אשר יבא באש, שתשמישו ע"י אש, אם ע"י חמין או ע"י אור עצמו:

תעבירו באש, אם תשמישו באור ממש כגון הזהב והכסף הנחושת והברזל מלבנו באור, ואם תשמישו ע"י חמין כגון הבדיל והעופרת מגעילו בחמין, הכל כדרך שהיה התשמיש בו באיסורין:

אך במי נדה זהו אפר הפרה לטהרן מטומאת מת, וחז"ל סמכו על מקרא זה ללמד על הטבילה במקוה שכל כלי מתכות צריכין עוד טהרה במקוה, ופירשו מי נדה במים שראוי שתטבול בהם הנדה, אולם פשוטו על מי אפר הפרה כת"א:

וכל אשר לא יבא באש שאין תשמישו ע"י אור רק בצונן ולא בלעו איסור:

תעבירו במים, לכבסם ולשפשפם במים יפה עד שתסור החלודה שנדבק בהן מן האיסור שזהו הכשרן מן האיסור, כי כדרך תשמישן הכשרן, וכך אמרו חכמים מדיחן ומטבילן והן טהורין, והנה הזהירם עתה על הגעלת כלי מדין, ולא הזהירם על כלי סיחון ועוג, הטעם כי ארץ סיחון ועוג מנחלת ישראל היא והותר להם כל שללם אפילו האסורים דכתיב ובתים מלאים כל טוב, ואמרו חז"ל כותלי דחזירי אשתרו להו, אבל מדין לא היה משלהם רק לנקום מהם הרגום ולקחו שללם, ולכן נהג איסור בכליהם, וכן בדין הטומאה שהזהירם עתה ואתם חנו וכו' כי במלחמת סיחון ועוג היו כל ישראל וטומאה הותרה בציבור, ועל דרך הפשט הזהירם שיהיו מחוץ למחנה ז' ימים ויתחטאו כדי שלא יטמאו את העם אבל שם כלם היו שוים בדבר: