ביאור יש"ר על התורה · במדבר · פרק 21 · פסוק 18

באר חפרוה שרים, מדרך העולם שהעבדים יחפרו בארות המים, כי היא עבודה קשה לא כן הבאר הזאת כי השרים עצמם שהם משה ואהרן חפרוה, וזה ע"ד המשל שהמשילו דברי פי משה לחפירה, שכמו שע"י החפירה בארץ יעלו המים, כן עלו בדברי משה:

כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם, מנהג העולם שהחפירה תהיה בכלי גרזן ובמקבות וביגיעה רבה, לא כן הבאר הזאת, לא חלו בה ידים, אלא הנדיבים וגדולי העם כרוה בלי עמל במשענת אשר בידם, ומחקק הוא נותן החק, והמטה שביד המחוקק הוא סימן לגדולה וכבוד, והתבונן שבתחלת דברי השירה הזאת לא זכרו דבר מחסדי ה' אשר נתן להם מים, וזו ראיה לפירושנו על חטא משה ואהרן, כי העם סברו אז שמשה ואהרן בכחם הוציאו להם מים ולכן הללו אותם בשירה זו, אמנם משה בראותו שנולד חילול השם על ידו דקדק לומר להם במשנה תורה כי מיד ה' היתה זאת להם, שנאמר המוציא לך מים מצור החלמיש (דברים ח' ט"ו):

וממדבר מתנה, הנה מתנת הבאר היתה להם ממדבר קדש עד בואם אל נחלי ארנון בגבול מואב, כי שם חנו על הנחל מקום יבלי מים ולא הוצרכו עוד לבאר, לכן בבואם לשיר על אודות הבאר הזאת, זכרו את כל המקומות שבהם זכו למתנת הבאר, והם הר ההר, אובות עיי העברים, נחל זרד, ועבר ארנון, כמו שכתוב לעיל (פסוק י' י"א וכו'), ושנו את שמות המקומות האלה בדרך שיר לכבוד ה' שנתן להם הבאר, כי אחרי שראו שהתמיד הנס זמן רב ושמעו שנענש משה על מי מריבה נתאמת אצלם שהבאר היתה מתת אלהים, ומה שייחסו בתחלה הנס למשה היה כפי מחשבתם הראשונה בעת שהכה משה את הסלע, והנה קראו להר ההר מדבר, להורות שבארץ ציה ושממה עלה הבאר, וכנגד המסע השני שהוא אובות קראוה מתנה, שהוא מתת אלהים: