ביאור יש"ר על התורה · ויקרא · פרק 5 · פסוק 2

או נפש אשר תגע, ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים או יכנס למקדש שהוא דבד שזדונו כרת:

מכל דבר טמא, באב הטומאה, כמו שמפרש והולך, ואין בכלל אלא מה שבפרט,

בנבלת חיה טמאה, מלת נבלה על גוף מת בין אדם בין בהמה, ותמיד לגנאי, כי המלה הזאת הוכחה לגנאי על הגוף ועל הנפש, כי הגוף הנקבר אינו גנאי לפי שישוב אל העפר אבל גוף המוטל על פני השדה היא נבלה כי מתעפש ומוליד ריח רע ומתנוול לעיני הרואים, ולפי שגופי הבהמות דרכן להיות על פני השדה ומתנוולים לכל רואה קרויים נבלות, רק הנשחטים למאכל אין בהן נוול, כי יטהרו בשרם וימליחוהו שלא יסרח, וכן מי שמוריד כבוד נפשו, לעשות מעשים מגונים ומכוערים, יקרא נבל, ומעשהו נבלה:

חיה טמאה, הוא הדין נבלת חיה טהורה שמטמאה טומאת נבלה:

שרץ טמא, הם השמנה שרצים הנזכרים בפ' שמיני, ועוף לא זכר, שאין נבלת העוף מטמאה במגע:

והוא טמא ואשם, שנודע לו עתה שהוא טמא, וע"י זה הוא אשם, ומבקש כפרה: