ביאור יש"ר על התורה · שמות · פרק 32 · פסוק 10

ועתה הניחה לי, הנה השם ית' נשבע לאבות שירבה זרעם ככוכבי השמים, והם יהיו לו לעם, וכרת על זה עמהם ברית שלא תופר לנצח ונמשך מזה שאף אם ירבו לחטוא ולפשוע לא ישמידם לגמרי ח"ו, אלא יעניש החוטאים וישמור הבטחתו לדור אחרון, ואם יחטא כל הדור כולו עד שיתחייבו כליה הנה תמיד יהיה ביניהם צדיק אחד המתהלך עם האלהים, ואז יעניש ה"ית את כל העם והצדיק ההוא לבדו ימלט ויזכה לגדולה ובו יתקיימו כל ההבטחות, אמנם אם הצדיק הזה ברוב נדיבותו יתרצה ליתן נפשו בעד ישראל, ויבוז בלבו כל גדולה למענם, אז יחון ה"ית את כל הקהל כלו למענו לבלתי השחיתם וזה קרה למשה כאן כי ה' אמר לו שיכלה את ישראל ויקיים הברית והשבועה בו ובזרעו, אבל רמז לו הסוד שאם ירצה הוא בעצמו לתת נפשו בעדם יהיו כלם נצולים בזכותו וזה באמרו ועתה הניחה לי, כלו' בך הדבר תלוי, אם ייטב לבך בזה, אכלם ואעשה אותך לגוי גדול, ואם לאו התפלל בעדם ואני אשמע תפלתך, ובמשנה תורה ביאר יותר באמרו הרף ממני ואשמידם (דברים ט' י"ד) ומלשון הרף ממני, נשמע שתלה במשה הדבר, והמשורר האלהי ביאר ואמר, ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית (תהלים ק"ד כ"ג), למדנו כי משה לבדו עמד בפרץ, תפלתו הכריעה הדבר, ותואר בחירו רמז על סוף הענין, שנבחר הוא מכל ישראל להקמת הברית והשבועה, ומשה לא רצה, כי אהב את עמו אהבה עזה עם כל סרבונם, אלא התפלל בעדם ונתן נפשו כופר בעדם כמו שאמר ואם אין מחני נא וכו', ועי"ז השיב חמת ה' מעליהם:

ואכלם, יצא הקצף על כולם, כי מאחר שרובם חטאו אין זכות במעטים להנצל, כדרך פן תספה בעון העיר (בראשית י"ט ט"ו) וכמו פן תספו בכל חטאותם (במדבר ט"ז כ"ו):