ביאור יש"ר על התורה · שמות · פרק 14 · פסוק 16

על הים ובקעהו, מלת ים אינו נופל על הקרקע שהמים שוכבים עליו כי הוא נקרא תהום, ולא על המים שעל התהומות, כי הם נקראים מי הים, אבל נופל על החלל שהמים ממלאים אותו, וראיה מפסוק ולמקוה המים קרא ימים, שמקוה הוא החלל שבו נקוים המים, וכן שלמה שעשה חלל של נחושת למלאותו במים אמר הכתוב שעשה ים, וא"כ החלל הזה הוא שנבקע ע"י שהפליא ה' לעשות שחלק מקרקעית הים כב' או ג' פרסאות אורך ופרסה אחת רוחב יתנשא מעט מעט ויגביה עצמו למעלה עד שנהיה במשוה אחד עם שפת הים, וזה הדרך החדש קראו הכתוב יבשה, והנה בהנשא התהום למעלה הוצרכו מי הים להבקע ולהחצות ונערמו זו על זו משני צדי הדרך החדש וקמו כמו נד, ותחילה עברו ישראל בדרך הזה, וכשבאו המצריים אחריהם ג"כ בזה הדרך, גזר השם שהארץ שתחת רגלי המצריים יקבל תבניתו הראשון להיות קרקעית הים ואז נפל פתאום למטה, והמצריים שעמדו עליו ירדו עמו לתחתיות, ואחרי כן שבו גם המים אל מקומם הראשון, כשנפתח הסתום ונעשה חלל כמאז, וכסו את המצריים ואז טובעו במים, ומקצת הדרך שתחת רגלי ישראל האריך לעמוד, ומימינו ומשמאלו המים לו חומה, ועליו עמדו ישראל וראו מפלת אויביהם ושרו השירה, וכשגמרו באו אל שפת הים האחרת ואז גם שארית הדרך ירד למטה עם המים שעמדו עליו, זה היה תוכן הנס הנפלא הזה, ע"י פירושנו יתבארו כל הכתובים הבאים כאשר נרמוז עליהם אחד אחד: