ביאור יש"ר על התורה · בראשית · פרק 34 · פסוק 30

עכרתם אותי, לא אמר להם רוצחים אתם שהרגתם אנשים צדיקים על לא חמס בכפם, כי באמת רשעים היו, ונהגו עמו בתכלית הנבלה באשר זלזלו בכבוד משפחתו לעשות לו חרפה גדולה, והתנכלו עליו לקחת את אשר לו, אשר על כל אלה היו ראויים לאיזה עונש, אבל עכ"ז הוכיחם שלא היה להם להתאכזר עליהם ולעשות נקם בידם, כי לדעתו היה יותר טוב לברוח מפניהם אל ארץ אחרת מלהרגם, או להניח הדבר ביד השם, והוא יענישם כמו שהעניש את פרעה ואבימלך על דבר שרה, ולכן אמר להם עכרתם אותי, כמו המים שהיו צלולים ועתה הם עכורים, כן אני הייתי בשלום ובשלוה עם כל העמים אשר סביבותי, ואתם גרמתם שיתהפכו עלי לאויבים:

להבאישני, להבאיש את ריחי, והטעם לסבב שישנאו אותי וימאסו בי כמו שימאס אדם בדבר המבאיש, ולא אמר זה מפני יראת המלחמה, כי זה כתוב אח"כ ונאספו עלי והכוני, ולכן בא האתנח במלת והפריזי כי הם שני ענינים, הא' צר לו מאד להיות שנוא בעיני העמים, הגם כי אינו צריך להם ואף אם לא יבאו עליו למלחמה, כי הי' בטבעו רודף שלום וחפץ להיות אהוב בעיני כל העמים כדי שילמדו ממנו דרכי היושר והצדק, ולזה אמר להבאישני וכו', והב' היה ירא ג"כ פן יאספו עליו והכו אותו בהיותו במתי מעט:

מתי מספר, אנשים מועטים שיכולים לספרם בנקל:

ונאספו, ואם יתאספו עלי יכולים להכות אותי, ואז ונשמדתי אני וביתי: