ביאור יש"ר על התורה · בראשית · פרק 37 · פסוק 11

ויקנאו בו אחיו כבר אמרנו (לעיל כ"ו י"ד) שלשון קנאה עם בי"ת יורה שהמקנא מבין שבעל הכבוד נקי ואינו רוצה להרע לו אלא חפץ להיות כמהו, וכן כאן כשראו אחי יוסף שנכפל החלום ושגם אביהם היה פותר אותו לטובת יוסף עם כי גער בו להרחיק הענין, נפל ספק בלבם שאולי מאת האלהים היא להגדיל את יוסף עליהם, כי הוא יהיה היורש את ברכת אביו, ושלכן אף אחר הגערה היה מתמיד אביו באהבתו אותו, לפיכך התחילו לקנאות בו, כלומר להשתדל גם הם להיות כמוהו אהובים לאביהם ויורשי הטובות ההמה בלי שחשבו עתה לעשות עמו רעה, אלא שעם כל זה קרה לאחר זמן שנהפך לבבם, כמו שקרוב כל אדם ליפול שנית במחשבות הרעות שעלו פעם אחת על לבו אם לא ישתמר מאד מהן, ולכן כשבא לידם והיו אז רחוקים מאביהן, עברה עליהם שנית רוח שנאה ועשו מה שעשו, וראיה למה שאמרתי שעתה שבו משנאתם, כי הלא ראובן ביקש אח"כ להצילו אף כי מתחלה היה גם הוא בכלל השונאים אותו, ורחוק להאמין שנשתנה אז לבבו פתאום ובלי סבה לאהוב את יוסף תחת כי עד הנה שנאו, אלא כולם חדלו עתה משנוא אותו ורק קנאו בו, אבל שאר האחים חזרו אח"כ לשנאתם הראשונה, ורק ראובן עמד במחשבתו ולא שב שנית לשנוא אותו:

ואביו שמר את הדבר, בלבו, כי הבין שלא מקרה הוא: