ביאור יש"ר על התורה · דברים · פרק 32 · פסוק 36

כי ידין ה' עמו, זה היום שאמרתי שבו תעלה חמת ה' באפו להנקם מצריו, הוא יום קץ זעם לישראל, כי אז יעשה השם דין עמו, כדרך שפטני אלהים וריבה ריבי (תהלים מ"ג א'):

ועל עבדיו יתנחם, אז ישוב לרחם על עבדיו, ויתנחם וישיש עליהם לטובה:

כי יראה כי אזלת יד, כאשר יראה שכלה כחו של ישראל, והם הולכים ומתדלדלים באורך הגלות והצרות, וכבר אינם עוד בוטחים בכחם:

ואפס עצור ועזוב, מלת עצור מן עצרני ה' מלדת שהוא ענין מניעה, והמושל נקרא עוצר בעבור שמונע את העם מעשות כישר בעיניו, לכן כל איש אשר אין בידו לעשות כלבבו וכרצונו נקרא עצור, יהיה המניעה ממי שיהיה, כגון מניעת האב על הבן ומניעת הגבור על החלש וכדומה, והפך כל זה נקרא עזוב, שנעזב לעצמו ואין איש שם על לב למנעו ולעכבו בכל אשר יפנה, ואמר כאן שמכובד הצרות יתבטל מישראל תיקון הקיבוץ המדיני עד שלא יהיה בם עצור, אלא הכל בערבוב, ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, ואם תאמר א"כ יהיה העם חפשי לעשות הישר בעיניו, לכן הוסיף מלת ועזוב, כלומר עם כל זה לא יהיה בם כח לעשות כטוב בעיניהם, כי הצרות יתששו את כחם עד שימס לבבם ולא תקום בם עוד רוח ללכת קוממיות בשרירות לבם, כמו שאמר בתחילת הפסוק כי אזלת יד, והכלל כי תעדר מהם כל טובה, הן טובת ההנהגה המדינית והן טובת החפשיות: