ביאור יש"ר על התורה · במדבר · פרק 22 · פסוק 28

ויפתח ה' את פי האתון לדבר, כי הכתוב המשיל פעמים רבות הדיבור וחיתוך האותיות במלת פה, כמו מי שם פה לאדם (שמות ד' י"א), ומשה אמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שם ד' י'), אף כאן הוסיף ה' כח בפי האתון לבטא האותיות, ואין לומר שהיה חל על האתון רוח דעת כמו על האדם, חלילה לחשוב כן, ולזה לא תמצא שהזכירה דבר ממלאך ה' העומד לנגדה, כי אין בה דעת להביא ראיה לסרבנותה ממראה המלאך, רק דברה כדרך כל בהמה המרגשת בהכאה וכועסת בטבעה, והנה הנס הזה היה להשפיל גאות בלעם ולביישו לפני שרי מואב ההולכים אתו, כי תחת אשר התפאר לפניהם בחכמתו ונבואתו, עתה הוכח מבהמתו בטענות שלא יכול להשיב עליהם, והוצרך להודות שהדין עמה, ואין בושה גדולה מזו לאיש יהיר כמהו, ועוד היה הנס הזה מקביל עם חטאתו ופשעו, כי הוא בא להטיל דופי בזרע קדש ובבחירי סגולה, והבהמה הטמאה הזאת תטיל בו דופי, כאילו היא טובה ממנו, הוא בא לחטוא בלשונו נגד כוונת הבורא ששם פה לאדם לתשמיש טוב ולא לרע, והאתון שאין בטבעה לדבר תצדק בדברי פיה יותר ממנו, כדי שיכלם ויקח ממנה מוסר:

מה עשיתי לך, והלא לחצה רגלו אל הקיר, אבל להיותה נעדרת הדעת לא הבינה בדבר וחשבה שהיה בדין לנטות מפני אדם גבור העומד נגדה, ולכן אמרה מה עשיתי לך, כלומר אני לא פשעתי בך כי הנטייה היתה בעל כרחי ולחנם הכיתני: