ביאור יש"ר על התורה · בראשית · פרק 30 · פסוק 37

ויקח לו יעקב, מתחלה כשעשה התנאי עם לבן לא היה בדעתו לשום את המקלות כי היה די לו בכל נקוד וטלוא, אבל עתה שלבן התל בו וגזל ממנו כל שכרו הוצרך להמציא תחבולה שלא לעבוד בחנם, והנה שימת המקלות לא תספיק בדרך הטבע לשתלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים בהכרח, כי תמיד היה אפשר שתלדנה במראות אחרות לולי הסיוע האלהי שרצה הש"ית להעשיר את יעקב בדרך פלא, כמו שראה בחלום כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, וכמו שהודה יעקב באמרו ויצל אלהים את מקנה אביכם, וכן לבסוף אמר לולי אלהי אבי וגו' כי עתה ריקם שלחתני, הרי שבדרך נס נולדו נקודים ולא בעבור המקלות אבל יעקב שלא ידע עדיין מן הנס הזה טרם יודיעהו המלאך בחלום, בחר להסתייע בדרך טבע ע"י שימת המקלות, כי צריך האדם לעשות את שלו בהשתדלותו וחריצותו, ואח"כ על ה' ישליך יהבו:

מקל לבנה, עושהו מנומר:

מחשף הלבן, מחשוף ענינו גלוי והוא שם המקרה שבא במקום המקור כמו למקרא העדה (במדבר י' ב'), ותחסר פה למ"ד השימוש, מענינו לגלות הלבן, כי על ידי הקילופין שעשה היה נגלה ונראה לובן שלו במקום הקילוף:

[מקל לבנה, מקל של לבנה, והוא עץ שגזרתו לבן:

לח, כשהוא רטוב והוא תואר למקל לבנה:

ולוז, ועוד לקח לו מקל של לוז, והוא עץ שגדלים בו אגוזים דקים:

וערמון, אילן הנקרא בלע"ז קאסטאניו:

ויפצל, ענינו הסרת הקלף מעל העץ בעודו לח:

פצלות, קילופין קילופין:]