ביאור יש"ר על התורה · ויקרא · פרק 11 · פסוק 32

וכל אשר יפל, כל שיהיה, כי השרץ מטמא בכעדשה, ולכן נכתבו הדינין הללו אצל השרצים, ובאמת חוזר גם לנבלת בהמה וחיה, שאם נפל מנבלה כשיעור טומאה על אחד מן הכלים האמורים בענין, מטמאין כשרץ:

בגד, צמר או פשתים, משי או קנבוס:

שק, כל העשוי מנוצת עזים מקבל טומאה כשק, ונאמר שק ללמד שצריך שיהיה טווי וארוג פרט לחבלים ולמשיחות שאינן ארוגים, אינן מקבלים טומאה, שהרי להלן נאמר וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים (במדבר ל"א כ'), ומעשה עזים לעומת שק הנאמר כאן, ולפי שנאמר כאן שק סתם, למדנו שגם העשוי משער חזיר ומזנבה של פרה מקבל טומאה, ולמדין טומאת מת וטומאת שרץ כל אחד מחברו, זוהי שיטת חז"ל, והוא הפשט הברור:

אשר יעשה מלאכה בהם, לא תשמיש כסוי, שאין עושין בתוכם כלום:

במים יובא, זוהי טבילה המטהרתו מטומאתו ואם לא יבוא במים אינו יוצא מדי טומאתו לעולם:

וטמא עד הערב, אע"פי שיובא במים עדיין טמא כל יום הטבילה עד הערב ואז טהור, ואחז"ל וטמא וטהר כאחד, שהוא טהור לאחר טבילה לחולין ולמעשר, וטמא לתרומה עד שיעריב שמשו: