ביאור יש"ר על התורה · במדבר · פרק 21 · פסוק 5

וידבר העם באלהים ובמשה הוציאו דברים אשר לא כן על ה' ועל משה עבדו:

למה העליתנו, בלשון רבים, כי לא האשימו את משה שמדעתו הוציאם ממצרים כדרכם לומר בשאר התלונות, אבל בכאן הודו כי השם הוציאם משם, ודברו נגדו נאצות גדולות:

למות במדבר, לפי שלא רצו לסבול טורח הדרך בקשו תואנה לומר שהם יראים למות במדבר, וזה שקר, כי מה צער יש ללכת חדש או ב' חדשים במדבר אחר שהלכו בו ארבעים שנה, והם הלכו בנחת בלי פחד דרכים, שמש לא יכם וזרם ומטר לא יגעו בהם, כי ה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש:

כי אין להם ואין מים, והלא היה להם המן והבאר, אלא כונתם לומר שאין להם מאכל ומשתה כנהוג בארץ נושבת, כי כל הכעס הזה שכעסו היה מפני שהוצרכו לסבוב את ארץ אדום וללכת עוד במדבר, וכל חפצם היה ליכנס לארץ מיד:

ונפשנו קצה בלחם הקלקל, כלומר אע"פי שאנו מתכלכלים במן, ואין אנו דואגים מצדת רעב, נפשנו מאסה במאכל הזה מרוב התמדתו זמן רב, ושקר דברו האנשים האלה, כי לא קצו בלחם השמים, שהרי התורה העידה שהיה המן לשבוע, כמו שפירשנו (שמות ט"ז ת'), ואילו היה באפשר שהנפש האוכלת ממנו ימים רבים תקוץ בו, איך אכלוהו אבותיהם ארבעים שנה ולא קצה נפשם בו, אלא לפי שזעף לבם על ה' שצוה להם לסבוב את ארץ אדום, דברו בכעסם כזבים אלו, וחללו כבוד ה' שהמטיר להם לחם אבירים ולכן היה פשעם עצום מאוד:

הקלקל, לפי שהוא קל להתעכל קראוהו כן דרך בזיון, כאמרם דבר קל הוא ואינו נחשב לכלום: