ביאור יש"ר על התורה · בראשית · פרק 39 · פסוק 8

וימאן, הנסיון הזה גדול כ"כ עד שהוא כמעט מן הנמנע להנצל ממנו, לולי שצלחה רוח אלהים על יוסף ונתנה בו כח להתגבר על יצרו, כי הנה הוא היה בחור בן י"ח שנים בקירוב, והילדות והשחרות הבל, והיא גברתו ומחלה פניו למלאות תאותה, ולא פעם אחת בלבד אלא ימים רבים התחננה לפניו על כך, שנאמר ויהי כדברה אל יוסף יום יום ואחז"ל שהיו י"ב חודש, והוא עמד בנסיונו והיה ממאן תמיד אע"פי שע"י הפצרתו היה מסתכן, וכמו שהעלילה עליו לבסוף אצל אדוניו, ובחר מות מחיים ושם נפשו בכפו שלא יחטא לאלהים, אין זה כי אם מעשה איש אלהים שנחה עליו רוח הטובה, והתבונן שלא אמר הכתוב ולא אבה יוסף לשמוע אליה, אלא וימאן, ויש הפרש גדול בין הלשונות הללו, כי כל הממאן חפץ בדבר ואין לבו ממאסו אלא שאינו רוצה בו מפני טעם אחר, אבל לא אבה הוא שאינו תפץ בדבר וממאסו, כמו שיש להוכיח כן מכל הכתובים, והנה יוסף לא היה מואס באשת אדוניו להיותה כעורה ורעה בעיניו, כי אז היה הכתוב אומר ולא אבה יוסף, אלא נשאה חן בעיניו, ואע"פי כן מאן לעשות כרצונה כי היה פחד אלהים לנגד עיניו, והיה צדיק מושל ביראת ה':

הן אדני, התחיל לדבר על לבה כדי שתחדל ממבוקשה, ואמר כמה טובות עשה עמי אדוני שנתן בידי כל אשר יש לו וכו':