ביאור יש"ר על התורה · בראשית · פרק 47 · פסוק 18

בשנה השנית, אין זו שנית לשבע שני הרעב, כי לא יתכן שיתום הכסף והמקנה בשנה הראשונה, אבל הכסף הספיק להם חמש שנים, כי כן הדבר במנהגו של עולם, ובעבור שלא נתחדש ונשתנה דבר אחד בכל אלה השנים, לא סיפר בהם הכתוב רק וילקט יוסף את כל הכסף וגומר ואחרי שתם הכסף ספר שבאו אל יוסף והיה זה בשנה הששית, ונתן להם במקניהם לחם, רק נהלם בו שיאכלו לפי חיותם ולא לשבעה, ותתום השנה ההיא אשר נדר לנהלם בלחם בכל מקניהם, והיא השנה הששית, ויבאו אליו בשנה השנית לה, ואמרו לו שיקנה אותם ואת אדמתם בלחם שיאכילם בשנה הזאת השביעית, ואחר שתהיה הארץ לפרעה יתן להם זרע שלא תשם האדמה, כי ידעו כי כלו שבע שני הרעב ויהיה להם זרע וקציר:

נכחד, ענין הסתר והעלמה:

כי אם תם הכסף, לא יתכן לפרש מלת אם כמו באמת, וכאילו יאמר כי באמת תם הכסף, כי על כוונה זו לא יפול מאמר לא נכחד מאדוני, שהרי גם קודם לכן ידע יוסף כי תם הכסף ומקנה הבהמה, אלא מלת אם היא מלת התנאי, ומאמר לא נכחד מוסב על לא נשאר, לא נכחד כי לא נשאר וכו' ומאמר אם תם הכסף הוא מאמר מסוגר ושיעורו לא נכחד מאדוני כי (אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדני) לא נשאר וכו', והכוונה לומר, לא נתראה לפניך כעשירים מאחר שאנחנו עניים באמת, אלא נודה לפניך כי (אם אמת שתם הכסף והמקנה כאשר ידעת כבר) כך אמת שלא נשאר לנו כעת רק גויתנו ואדמתנו:

ומקנה הבהמה אל אדני, שיעורו כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה, ובא הכל אל אדוני:

בלתי אם גויתנו, רק גויתנו לבד: