ביאור יש"ר על התורה · דברים · פרק 26 · פסוק 14

לא אכלתי באני, באבלי, שאסור לאונן, והטעם לכי שנאמר ושמחת בכל המעשרות:

ולא בערתי ממנו בטמא, לא הייתי משמש בו לדבר טמא, או יהיה פירושו שלא עשיתי הביעור בהיותי טמא:

ולא נתתי ממנו למת, אמרו בספרי לעשות לו ארון ותכריכין, וכבר הקשו רז"ל על זה, שהרי אפילו לחי אסור, כמפורש בכתוב שהמעשר שני אין מחללין אותו חוץ לירושלים אלא על כסף צורה, ובירושלים לא יקנה בו כי אם דבר אכילה, לכן יראה שהכונה לא נתתי ממנו סעודת הבראה לאבל, כי היה מנהג אנשי מצרים להקריב את ראשית פרי אדמתם לאליל איזי"ס, והיו אוכלים אותם ביללה ואנינות על מות איזי"ס ובעלה שנהרגו, ולזה יאמר לא עשיתי כתועבת ארץ מצרים לתת ממנו למת, לאותה סעודה שהיו עושים על מת, אלא הלכתי בדרכי התורה הקדושה, נתתי מעשר ראשון ומעשר עני לראוי להם, ומעשר שני אכלתי בשמחה ותודות והלל לפני ה' אלהי, ואולי כוונו לזה רז"ל במשנה, שאמרו לא נתתי ממנו למת, לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ולא נתתיו לאוננים אחרים, ומשמעות זה שהוא מתודה על כל ענין אנינות, אנינות שלו ושל אחרים, ומפני אנינות של אחרים יזכיר גם הארון והתכריכין, אע"פי שאפילו לחי אסור, כי הכלל שלא נתן ממנו דבר למת:

עשיתי ככל אשר צויתני, כלל שאחר הפרט: