ביאור יש"ר על התורה · שמות · פרק 23 · פסוק 28

הצרעה, מין שרץ העוף שהיה מכה אותם בעיניהם ומטיל בהם ארס והם מתים, והזכיר הכתוב שלפני בואם אל הארץ ישלח המכה הזו בארצות אויביהם וזה לסבות הרבה, האחת לגרש את הנסתרים במערות ובנקיקים והנשגבים במבצרים והוא מ"ש במשנה תורה עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך (ז' כ'), ועוד להתרות בם שאם יוסיפו להרע יבואו לידי כליה, ועי"כ יתנו אל לבם לשוב מדרכם הרעה, כי כן מדתו של הקב"ה טרם יכלה אומה גדולה יתרה בהם תחלה, כמו שעשה במצרים ובנינוה, ואע"פי שהשם ידע שלא ישובו לעולם, כך היא מדת חנינתו, ומנהג טובו הולך ואור כל ימי הארץ, אע"פי שרואה שאין בריותיו משתמשים בטובו, ועוד טעם אחר שבראותם המכה הזאת יפול עליהם אימת ישראל ויחידים שבהם יעזבו את הארץ וינצלו, ועל זה נופל לשון גירוש הנאמר תמיד אצל הצרעה, כגון כאן ובמשנה תורה (וביהושע כ"ד י"ב), כי לא נגזרה גזירת לא תחיה כל נשמה אלא לאותם היושבים בארץ הנבחרת ולא רצו לעזבה, אבל חוץ לנחלתם לא נתחייבו ישראל להמיתם, וכן אחז"ל גרגשי פנה והלך לו, ואמרו בירושלמי שלש איגרות שלח יהושע לארץ קודם שעברו את הירדן, אחת להודיעם מי שרוצה לילך מן הארץ ילך, ועוד אמרו ושבית שביו, אפילו כנענים שבתוכה, וזהו במלחמת הרשות חוצה לארץ:

אתה החוי, קצר הכתוב ולא הזכיר רק ג' אומות, והכונה בכל הנזכרים למעלה: