ביאור יש"ר על התורה · דברים · פרק 7 · פסוק 13

ואהבך, בא לפרט התולדות הנמשכות משמירת הברית שזכר בפסוק הקודם, והתחיל ואהבך, שיאהב ה' אותנו יותר ממה שאוהב שאר האומות, כי נהיה דבקים בו יותר מהם:

וברכך והרבך, כלל לכן מעומד באתנח, וברך פרי בטנך וכו' פרט:

שגר אלפיך, שגר מלשון שלוח ואלפיך כמו אלופינו מסבלים (תהלים קמ"ד), והשעור ולדי בקרך, שהנקבה משגרת ממעיה:

ועשתרת צאנך, נקבות הצאן, ואחז"ל למה נקרא שמן עשתרות לפי שמעשרות את בעליהן שמוכר החלב והצמר והטלאים, ויראה שנקראו עדרי הצאן עשתרות מלשון עושר, לפי שרוב הרכוש והעושר בימים ההם לא היה בכסף ובזהב כמו בימינו, אלא בצאן, ולכן גם בלשון רומי נקראו עד היום מטבעות הכסף והזהב בשם [Pecunia], שהוא שם נגזר מן [Pecus] שפירושו צאן, ואפשר כמו כן שמלשון עשתרות נגזר שם עושר בחסרון התי"ו, והנה היו לצידונים אלילים בדמות צאן ולכן גם להם קראו עשתרות, שנאמר את הבעלים ואת העשתרות (שופטים ד'):

על האדמה, שלא תהיה הברכה בשפע והפלגה אלא בהיותם בארץ הנבחרת, שאז תהיה הצלחתם מרובה מהצלחת שאר העמים, כמו שאומר בסמוך ברוך תהיה מכל העמים: