ביאור יש"ר על התורה · במדבר · פרק 22 · פסוק 22

ויחר אף אלהים כי הולך הוא, לא חרה אפו על שמבקש לקלל את ישראל, כי מה יוכל הכלב המת הזה לעשות, אבל חרה אפו על הליכתו עם שרי מואב, כי השיאם בשפת חלקות שיש בכחו לקלל ושהשם מסכים על ידו כדרך שפירשנו למעלה

מלאך ה, אמרו במ"ר מלאך של רחמים היה, והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד:

לשטן לו, מלת שטן הונח על כל מנגד לדבר מן הדברים, הן שינגד לדבר טוב או רע, כשיעשה פעולה לסתור נקרא שטן לדבר ההוא כמו כתבו שטנה (עזרא ד' ו'), להפר עצת הבונים ולבטל מלאכתן, ופלשתים אמרו על דוד ולא יהיה לנו לשטן במלחמה,(ש"א כ"ט ד'), פירש שיעמוד בגדנו, וכן כאן היה המלאך מבקש להפר עצת בלעם ומתנגד לכונתו הרעה ולכן נקרא לערכו שטן, וזהו לשטן לו, שלא היה שטן כ"א לו

והוא רכב על אתנו, הוא כמו הקדמה למה שיספר בסמוך שהכה אותה והיא לחצה רגלו בקיר וכו':