איש צרוע, בכל הפרשה תלה הטומאה בנגע לא באיש, ואמר צרעת היא, ולא אמר צרועהוא, לפי שעד כאן דבר על משפט הנגע מראותיו וסימניו, ועכשיו שפסק, מדבר על משפט האיש בעל הנגע, שאל תאמר שנגע הצרעת הטמאה היא על אבר אחד מן הגוף, ואע"פי שמטמא את בעליה יסתיר מקום הנגע ודיה, אלא איש צרוע הוא, כלו צרוע, וזה פי' וטעם למקרא של אחריו והצרוע וכו':
קריאה במקור
ביאור יש"ר על התורה · ויקרא · פרק 13 · פסוק 44
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
יטמאנו הכהן, צריך שיטמאנו הכהן ויאמר לו טמא אתה:
בראשו נגעו, מוסב על נגעי קרחת וגבחת, שבהן הוא מדבר, ולפי שדינן שונה מדין צרעת מקום השער, חמר בראשו נגעו, כלומר אין הנגע הזה מובדל מנגעי שאר הגוף, אלא שהוא בראש, ואחרי שאין שם שער, דין אחד לו עם נגעי עור בשר:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Vienna, 1821
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990020944040205171/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: f3bdc326cf81564e5f885be445de85e8f1b0a6ef6576c573bfc3c53752449ad4