ביאור יש"ר על התורה · ויקרא · פרק 11 · פסוק 27

וכל הולך על כפיו, הם בעלי שני סימני טומאה, שאין להם צפורן כמין מנעל, אלא חלוקי אצבעות, הם הנקראים בכתוב הולכים על כפיהם, כי בעלי פרסה הולכים על צפרנן כמין מנעל, ובכלל הולך על כפיו כל הבהמות והחיות שבעולם, כי חוץ מאותן השלשה שאמרנו בפסוק שלפני זה, האחרים כלם הולכים על בשר כף רגלם, וכל האדם הולך על כפו כמו כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם (דברים כ"ח כ'), ויש כפות ידים וכפות רגלים, כי מלת כף שרשו כפף, ונקרא פנימית היד כף לפי שהאדם יוכל לכפוף אותה, וכן נקרא תחתית הרגל כף לכי שיוכל לכפוף אצבעות רגליו לצד פנים, ונעשה ככף, אבל שרץ העוף והשרץ השורץ שאין להם כף רגל לכפוף, נקראו הולכים על רגליהם, וזה ברור:

בכל החיה ההולכת על ארבע, לפי שבכלל הולך על כפיו גם העוף הטהור, שיש לו כף רגל, ויוכל לכפפו והולך על כפו, הוצרך לומר שאין איסור זה אמור אלא בכל חיה ההולכת על ארבע, לא העוף, וכן למעט האדם ההולך על כפו, וכן להוציא קצת מן הרמש ההולך על כפו, שאינו מטמא במותו:

טמאים הם, לאסרה באכילה:

בנבלתם, לפי שלא זכר עד הנה אותן שאין להם פרסה כלל, אמר בנבלתם כשהן מתים, לא כשהן חיים: