כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, גרסת רש"י ואחריו ש"ח ג"ת וח"ג וכל דמסאב לטמי נפשא דאנשא, אבל בס' מא"ד יא"ר לסבונא יוני קוסטנטינא סביוניטה ואניורשא אין בהם מלת דאנשא, ונראה שהמעתיקים הוסיפוה בעבור שמצאוה בפ' בהעלותך, ששם כתוב לנפש אדם. עוד תדע כי רש"י מפרש מלת לטמי לשון עצמות, ועם כל זה בקצת דפוסים קדומים כתוב לטמא באל"ף, מלבד כי דעתו ז"ל רחוקה ודחוקה מאד בזה, כי לא מצאנו לאנקלוס שיתרגם עצם בלשון טימי, אלא גרמא בכל מקום, מלבד כי למה לו לאנקלוס ליחד העצמות מכל שאר חלקי הגוף? והנכון שאין המלה זזה מענין טומאה, והשתמש בה אונקלוס (אע"פ שאינה לשון ארמית) להיותה מלה שגורה ומובנת להמון, אולי היתה מליצת טמא נפשא מובנת לעם בענין טומאת מת.
קריאה במקור
אוהב גר · חלק שני · חלופי נוסחאות · סימן 243
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Ohev Ger, Philoxenus sive de Onkelosi, Vienna, 1830
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001978417/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 9d76aff153d34eeec5a05f45e4aba918bfdc56909d3a52ec03a2af4219d8624b