הרחב דבר על במדבר · פרק 11

ובמס׳ שבת דקט״ז א׳ אי׳ דויהי בנסוע הארון בא להפסיק בין פורענות. ראשונה לשני׳ ומפרש בגמ׳ פורענות שני׳ מאי היא ויהי העם כמתאוננים פורענות ראשונה מאי היא ויסעו מהר ה׳ ואר״ח בר״ח שסרו מאחרי ה׳ ופרש״י בתוך ג׳ ימים למסעם התאוו תאוה האספסוף להתרעם על הבשר כו׳. מפרש הגמ׳ דתאות הבשר היה מיד אחרי נסעם מהר ה׳ אלא שלא יצא מן השפה עד אחר מעשה המתאוננים. שהתאוננו על שנתלבטו בדרך ג״י. אז יצא מן השפה התאוה שהיה מקודם וזהו לשון וישובו. באשר היה הרעיון מכבר. ובזה מדויק מה דמפרש בגמ׳ תחלה פורענות שניה לראשונה. משום דפורענות ראשונה יצא לאור אח״כ. ולמדו חז״ל מדיוק לשון המקרא ויסעו מהר ה׳. ולא כתיב מהר סיני. אלא שהיה בדעתם לסור מהעונג שהיה שם על ה׳. ובקשו להתענג על תענוני בשרים. וע׳ להלן מקרא כ׳:

והנה בשאלתות דר״א פ׳ זו מייתי מהאי קרא דהצאן ובקר ישחט להם דחולין בעו שחיטה. ולכאורה לפי סוגית התלמוד בין לר״י בין לר״ע אין ראיה דחולין טעון שחיטה ממש. אבל באמת לפי מאי דעסיק בסוגיא שם דאפי׳ לר״י כי אסר רחמנא בהמה דחזי לקרבן אבל חיה דלא חזיא להקרבה לא אסר רחמנא. ופשוט דה״ה צאן ובקר בעלי מומין וכ״כ התוס׳ שם סד״ה ר״ע. וא״כ מתפרש לר״י כמשמעו הצאן ובקר ישחט להם בבע״מ ולחולין. מיהו לר״ע אכתי צריך לדחוק כישוב הגמ׳ דשחיטה ל״ד אלא נחירתן זהו שחיטתן אבל למש״כ בס׳ ויקרא י״ז ג׳ בשם הרמב״ם דאפי׳ לר״ע לא הותר במדבר חולין בשחוטה אלא בנחירה דוקא. ומשום שלא היו ישראל רגילין לאכול בשר אלא שחוטה. מש״ה היה גם לר״ע מוכרחין לאכול בשלמים וא״כ מתפרש ק׳ הש״ס ינחר להם מיבעי. לא משום דגם בנחירה כשר. שהרי לא היה דרכם בכך. אלא משום דקשה להגמ׳ לומר דכ״ע מייתי קדשים ויותר טוב שיהיו בחולין ובנחירה. מש״ה מקשה ינחר מיבעי אבל כ״ז אינו אלא להס״ד דכל בהמה אסור בחולין לשחוט. אבל לפי המסקנא דבחיה לא נאסר וה״ה בע״מ. מתפרש גם לר״ע כמשמעו בבע״ח ומשום דאורחייהו הוי בשחיטה.