גור אריה על דברים · פרק 6 · פסוק 5

עשה דבריו מאהבה אינו דומה וכו'. הקשה הרא"ם, שרש"י כתב כאן 'עשה דבריו מאהבה', וכתב אחריו "ובכל נפשך" 'אפילו נוטל את נפשך', דמשמע שאם אמרו לו עבור על שום מצוה או שתהרג – שחייב למסור נפשו, ואילו בפרק סורר ומורה (סנהדרין עד.) פירש רש"י "ובכל נפשך" 'אפילו נוטל נפשך, שלא תמירנו בעבודה זרה', משמע דקרא לא איירי אלא בעבודה זרה דוקא, ולא בשאר מצות, עד כאן דברי הרא"ם:
ולא הבנתי הקושיא, כי רש"י ז"ל לא בא לפרש במאי הכתוב מדבר – אם בעבודה זרה בלחוד, או בכל מצות כרבי ישמעאל, ולפיכך לא כתב מידי, דמה שפירש רש"י 'עשה דבריו מאהבה' ליכא למילף דאיירי בכל המצות מלישנא ד'עשה דבריו מאהבה', זה אין ראיה, דאף על גב דקרא איירי דוקא בעבודה זרה, מכל מקום מדכתיב "ואהבת ה' אלקיך" שימסור עצמו למיתה, ולא יעבוד עבודה זרה משום אהבה, ולא שימסור עצמו למיתה בשביל יראה, שמע מינה שעיקר המצוה בעבודת הקדוש ברוך הוא הוא האהבה, ולא היראה. ואם כן אנו לומדין לכל דבריו שיעשה מאהבה ולא משום יראה, לפי שהמתירא – מכח יראה יקשה עליו העבודה, ומניח והולך. ולענין זה אין חילוק כלל בין שהכתוב איירי דווקא בעבודה זרה, או איירי בכל המצות, אין קשה כלל. וקאמר 'עשה דבריו מאהבה', מפני שלא במצוה זאת דווקא קאמר קרא, אלא בכל דבריו שהאדם עושה – יש לעשות מאהבה, אף על גב דקרא איירי בעבודה זרה לענין זה שכתוב "ובכל נפשך" אפילו נוטל נפשו, ואינו חייב למסור נפשו רק בעבודה זרה:

שממונו חביב עליו מגופו. תימה, אם כן דיבר הכתוב נגד הסכלים, שהרי בני גד ובני ראובן – שחסו על ממונם יותר ממה שחסו על בניהם ונשותיהם – נאמר (קהלת י, ב) "לב כסיל לשמאלו", ולמה צריך לכתוב לדבר מאלו אנשים. ויראה לומר, דמי שהוא אוהב את ממונו יותר מגופו, משום שהממון מחיה את האדם, שהוא סבה לחיותו, ודבר שהוא סבה לחיות שלו – הוא קודם לו במעלה בדבר מה, ולפיכך הוא אוהב אותו יותר מגופו. והשתא הא דכתב "בכל מאודך", לא שרצה לומר בשביל שהוא אוהב את ממונו יותר מגופו הוה אמינא שלא ימסור ממונו, רק בשביל שיש לממון מעלה – שהוא סיבה לו. וכאילו אמר אילו כתיב "בכל נפשך", הוה אמינא דווקא אם נוטל נפשך יש לו למסור נפשו עליו, אבל אם נוטל ממונו אין צריך למסור, בשביל שיש לממון האדם מעלה שהוא מחיה את הנפש, ואין צריך שיאהב אותו בדבר זה שיש לו מעלה כל כך, דאף על גב שמעלת נפשו של אדם יותר, מכל מקום אילו כתב "בכל נפשך"¹⁶ הוה אמינא דוקא נפשו יש לו למסור, אבל ממונו לא. שאין אנו שוקלין הקולות והחומרות בשום מקום, ואם יש חומרא קטנה בלמד שאין במלמד, אף על גב דאיכא במלמד חומרא גדולה, אין למדין זה מזה. ואם כתב "בכל מאודך" הוה אמינא דוקא ממונו, אף על גב שהוא מחיה את הנפש, מכל מקום הנפש יותר יש לו מעלה בצד עצמו, לכך צריך לכתוב שניהם, ונכון:

בכל מאודך בכל מדה ומדה וכו'. אבל מ"בכל נפשך" ליכא למילף – אף על גב דמוקמינן קרא 'אפילו נוטל נפשך', דהתם איירי אפילו נוטל נפשך אם לא יעבור, קאמר קרא שלא יעבור וימסור נפשו, אבל כאן רצה לומר שמחוייב להודות להקדוש ברוך הוא על כל מדה ומדה, אפילו נותן לו דבר פורענות חייב להודות, והודאה מלתא אחריתי. ולרבי אליעזר דקרא ד"בכל נפשך" לא איירי אלא בעבודה זרה (סנהדרין עד.), הכי קאמר, כשהוא מחויב למסור נפשו בשביל אהבתו יקבל באהבה ויודה להקדוש ברוך הוא, וכן כשבא עליו פורענות מחויב לקבל מאהבה, ויודה לו יתברך: