גור אריה על דברים · פרק 21 · פסוק 10

אין לומר ושבית שביו. והקשה הרא"ם, שמא לעולם במלחמות מצוה הכתוב מדבר, ו"שבית שביו" יש לקיים בשאר אומות שבתוכם, שאינם בכלל "לא תחיה כל נשמה" (לעיל כ, טז). ונראה דלא קשה מידי, דאם עיקר קרא איירי בשבעה אומות, אם כן למה לי למכתב "שביו" יתירה, דלא לכתוב רק "ושבית", ובודאי לא איירי רק בשאר אומות, דהא בשבעה אומות לא שייך "ושבית", שהרי הם ב"לא תחיה", ואם כן יתורא ד"שביו" למה לי. ועוד, כיון דכתיב "ונתנו ה' אלקיך בידך", אם כן קרא בודאי איירי גם כן באומה שהיה עליה מלחמה, דאם לא כן, הרי לא איירי רק באומה שבתוכה, ולמה לי למכתב "ונתנו ה' אלקיך בידיך". וכך הוי ליה למכתב 'כי תצא למלחמה על אויבך ושבית שביו'. לכך צריך לומר שכך פירוש הכתוב, "כי תצא למלחמה" על שאר אומות, "ונתנו ה' אלקיך בידך" שאר אומות, "ושבית שביו" כנענים שבתוכה:
ועוד, דלא שייך בזה 'לא דברה [תורה] אלא כנגד יצר הרע' (רש"י פסוק יא), דבשביל יחידים שנמצאו במלחמה בשאר אומות אין לומר שישאנה באיסור, דכשם שלא ישא אותה שהיא משבעה אומות, כך לא ישא אותה שהיא משאר אומות, ולמה ישאנה באיסור. והשתא אתי שפיר שמהפך רש"י הפירוש, שאחר שפירש 'לרבות כנענים שבתוכה', הוקשה לו אם כן מנא לן דאיירי במלחמת רשות, דלמא איירי במלחמת מצוה, וקאי על שאר אומות שבתוכה. לכך מביא ראיה ד'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע', ולא שייך ביחידים שימצאו שם ש'דברה תורה נגד יצר הרע' – שאם לא יתיר אותה ישאנה באיסור, דכשם שלא ישא אותה שהיא מז' אומות, הכי נמי לא ישא אותה שהיא משאר אומות:
ואם תאמר מאי ראיה מן "ושבית שביו", דהא בלאו הכי חדוש הוא שהתיר התורה איסור כדי שלא יבא לישאנה באיסור (קידושין כא ע"ב), ואם כן אף מז' אומות התיר הכתוב. ואין זה קשיא, דהא "וראית בשביה" (פסוק יא) משמע דתחלת שביו לא היה בשביל יפת תואר, ואפילו הכי התיר התורה "ושבית שביו", אם כן שפיר מייתי ראיה דלא יתכן "ושבית שביו", כיון דהם ב"לא תחיה":

לרבות וכו'. פירוש, "שביו" מיותר הוא לדרשה, דהוי למכתב 'ושבית ממנו'. ואין לומר דקרא איירי במלחמת מצוה, ו"שבית" איירי בשאר אומות שהם בתוך ז' אומות, שכבר אמרנו למעלה (אות ה) דאם כן "שביו" למה לי, לא לכתוב רק "ושבית", וממילא קרא איירי בשאר אומות שהם בתוך ז' אומות, דאי בשבעה אומות לא שייך "ושבית", דהם ב"לא תחיה":
ואם תאמר, למה לי "שביו", תיפוק ליה מדכתיב (ר' לעיל כ, יא) "והיה כל העם הנמצא בה יהא למס ועבדוך", ודרשינן (ספרי שם) 'אפילו הם משבעה אומות הם בכלל והיה למס ועבדוך' (קושית הרא"ם). ויש לומר, דכיון דיפת תואר חדוש (קידושין כא ע"ב), והוי אמרינן דווקא בשאר אומות שאינם אדוקים כל כך בעבודה זרה, דגוים דבחוצה לארץ אינם בלאו ד"לא תתחתן בם" (לעיל ז, ג), מותר יפת תואר, אבל אם היא מז' אומות – שהם עובדי עבודה זרה – התורה אסרה בלאו "לא תתחתן", לא התיר הכתוב, לכך צריך למכתב גבי יפת תואר. ואי כתב רחמנא גבי יפת תאר, הוי אמרינן יפת תואר דחדוש הוא, ורחמנא התירה משום יצר הרע (רש"י פסוק יא), אבל בדוכתי אחריתי – לחיות האנשים של שבעה אומות כשהם בתוך שאר אומות – לא, לכך צריך קרא. אבל קצת קשה על תירוץ זה, דכתיב (פסוק יא) "וראית בשביה אשת יפת תואר", משמע דמתחלה כששבו אותם לא בשביל יפת תואר היה זה, ואפילו הכי התיר הכתוב. ולעיל בפרשת שופטים (פ"כ אות יא) נתבאר, עיין שם: