גור אריה על דברים · פרק 14 · פסוק 26

ולד ולדות הארץ. משמע דבהמה נקרא 'ולדות הארץ', ואילו בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פט.) קאמר בגמרא 'יצא חולב ומגבן דלאו גדולו מן קרקע'. והתוספות (שם ד"ה גדולי) תרצו שהבהמה נקראת גדולי קרקע לפי שמתפרנסת מן הקרקע, אבל ממעט חולב ומגבן דלא הוי דומיא דדש, דהוא בודאי גדל מן הקרקע. וכן פירש רש"י בפרק קמא דסוכה (סוף יא ע"ב). וצריך עיון, דהא רש"י פירש בכאן דבהמה הוי 'ולדות הארץ', ולענין זה – שמתפרנסת הבהמה מן הקרקע – וכי בשביל זה תקרא 'ולדות הארץ'. ולפיכך נראה, שהבהמה נקראת 'ולדות הארץ', היינו שנבראת מן הארץ. וכן נקראת הבהמה 'גדולי קרקע' (עירובין כז ע"ב) לפי שנבראת מן הקרקע, וזה הוי בבהמה. אבל בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פט.) קאמר 'יצא חולב שאין גדולו מן הקרקע', כלומר שאינו יוצא מן הקרקע, שכן משמע לשון 'מן', ובודאי שאין הבהמה יוצאת מן הקרקע. ובפרק בכל מערבין (עירובין כז ע"ב) בעי למימר מתחלה דדגים גדולי קרקע נינהו, ופריך (שם כח.) אי דגים גדולי קרקע נינהו לילקי נמי עלייהו משום שרץ הארץ. ומה טעם יש בזה, וכי בשביל שמתפרנסין מן הקרקע – ילקה עליהן משום שרץ הארץ, זה לא יתכן. אלא כמו שאמרנו, שכל מידי שנברא מן הקרקע נקרא 'גדולי קרקע', וכיון שנברא מן הארץ שפיר נקרא "שרץ הארץ" גם כן. והרא"ם פירש בכאן דמה שאמר 'ולד ולדות הארץ' למעוטי דגים אתא. ואינו כך, דבפרק בכל מערבין (שם) אמרינן ד'ולד ולדות הארץ' אתא למעוטי עופות: